גורגיה נ' עקיבא ואח'

פסק דין

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1.זוהי תביעת פיצויים בסך 100,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). בכתב התביעה העלה התובע גם טענות על פי עילות התביעה שבחוק הגנת הפרטיות, אך לאחר מכן זנח טענות אלו והתמקד אך בעילת התביעה על פי חוק איסור לשון הרע.

2.אין מחלוקת כי התובע הוא תושב טבריה, נהג במשך שנים רבות למכור לתלמידי ותלמידות בית ספר "נועם" בטבריה ממתקים ודברי מזון. בשנים האחרונות הוא עשה כן דרך גדר סורגים של בית הספר, כשבהפסקות של לימודים הוא הצמיד שולחן לגדר, ומשם, דרך הסורגים, העביר ומכר מוצרי מזון לתלמידים ותלמידות בית הספר.

3.התובע טוען כי בשנת 2008 מונה הנתבע לנהל את בית הספר, ומאז כניסתו של הנתבע לתפקיד החל פועל לפגוע בשמו הטוב של התובע כנטען, ע"י הפצת שמועות והאשמות גסות ומעליבות הפוגעות בתדמיתו, שמו הטוב, וכבודו של התובע, הכל במגמה לגרום לו להפסיק את עבודתו דלעיל.

4.התובע טוען כי הנתבע החל להעלות טיעון כי המוצרים שהוא מוכר לתלמידים אינם כשרים, דבר שהוזם ע"י המורות של ביה"ס, מה גם שהרב של הישיבה עובר מדי שבוע כנטען לביקורת אצל התובע. משלא צלח בהפסקת עבודת התובע מנימוק זה העלה הנתבע כנטען נימוק אחר ע"י השמצת שמו של התובע בכך שהוא נוגע בתלמידות בית הספר. הנתבע גם העלה נימוק נוסף לפיו לחלק מהתלמידים אין יכולת כספית לקנות ממנו, והדבר גורם לפגיעה בנפשם, שעה שהאחרים קונים והם צופים בהם.

5.הנתבע טוען כי הוא נכנס לתפקיד באוגוסט 2006, עבד שם שנה אחת בלבד כמנהל בית הספר, ומשם עבר לתפקיד אחר. הנתבע טוען כי פעל במסגרת תפקידו כמנהל בית הספר המחפש את טובת תלמידיו, וראה כי התובע מוכר לתלמידי ותלמידות בי"ס בצורה פיראטית, ללא רישיון עסק, ומבלי למלא אחר הדרישות הקבועות בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך. הנתבע טען כי המדובר בבי"ס עם צביון דתי והפרדה בין בנות לבנים, ממוקם באזור שבו האוכלוסייה היא בעלת מעמד סוציואקונמי נמוך, וכי צורת עבודתו של התובע מביאה לערבוב בין בנים לבנות בהפסקות, וכי חסרון הכיס של חלק גדול מהתלמידים גורם להם למפח נפש על כך שהם לא יכולים לקנות מוצרי מזון מהתובע. נוסף ללכלוך שמוצרים אלו משאירים בחצר בית הספר בסיום ההפסקה.

6.הנתבע טוען כי מוצרי המזון שמכר התובע לתלמידים לא קיבלו הכשר של הרבנות הראשית, וכי בהזדמנות אחת נמצא כי התובע מכר מוצר מזון לתלמיד אשר פג תוקפו שלוש שנים לפני המכירה.

7.התובע טוען כי מאז כניסתו לתפקיד הוא שמע תלונות מצד הורי התלמידים ומצד צוות המורים והמורות לגבי עבודתו של התובע, או בכלל הימצאותו ליד הגדר של בית הספר ומכירת מזון לתלמידים.

וועד ההורים קיים ישיבה אשר בה הוחלט פה אחד על סיום העניין, והפסקת עבודתו של התובע ליד בית הספר. הנתבע מילא אחר ההחלטה ואסר על התלמידים והתלמידות לקנות מוצרי מזון מהתובע.

8.הנתבע טוען כי שמע מתלמידי בי"ס כי התובע מלטף את ידיהן של התלמידות אשר קונות ממנו מוצרי מזון מתוך הסורגים של הגדר.

9.אין מחלוקת כי התקיימה ישיבה בבניין העירייה אשר בה נכח ראש העיר זוהר עובד, וכן סגן ראש העיר הממונה על אגף החינוך, מר דרור ללוש, ובאותה ישיבה מסר הנתבע בפני הנוכחים כי קיימת שמועה לפיה התובע נוגע ומלטף את ידי התלמידות.

10.חשוב להדגיש בשלב זה כי התובע בתביעתו התייחס לכל הטענות אשר העלה הנתבע נגדו כעילות להפסקת עבודתו כפי שפורט בסעיף 5 לעיל, אך תביעתו של התובע על פי חוק איסור לשון הרע נוגעת אך ורק לטענת הנתבע בדבר נגיעות או ליטוף לתלמידות בית הספר ע"י התובע. הדבר עולה באופן ברור מסיכומי ב"כ התובע אשר התייחסו רובם ככולם להאשמה כי התובע נוגע בידיים של התלמידות. משום כך אין מקום לדון או לדוש בכל טיעוני הצדדים בעניין מזון כשר, כן או לא, או בעניין חיסרון כיס של חלק גדול מתלמידי בית הספר, ואתמקד בעניין ליטוף או נגיעות בתלמידות בלבד.

11.חשוב עוד להבהיר כי מכל מכלול טיעוני התובע כנגד הנתבע, ניתן להבין שמדובר באירוע ספציפי ויחיד של פרסום לשון הרע כנגד התובע בישיבת העירייה דלעיל אשר התקיימה כנטען בחודש 1/07. מטעם התובע לא הועלה כל אירוע ספציפי אחר בו פרסם הנתבע כביכול נגדו לשון הרע. לפיכך הדיון יתמקד באותה ישיבה, ובנסיבות סביבה בלבד.

12.בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות, בישיבה הראשונה נשמעו עדויותיהם של עדי התביעה מר מנשה ציפורי, מר פרג'ון יעקב ומר אוחיון ראובן. בישיבה השנייה נשמעה עדותו של עד התביעה הרביעי, מר דרור ללוש, חקירתו הנגדית של התובע, וכן חקירתו הנגדית של הנתבע. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה:

הפרסום:

13.סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהו פרסום כדלקמן:

"(א) פרסום לענין לשון הרע- בין בעל פה בין בכתב או בדפוס, לרבות ציוד, דמות, תנועה, צליל, וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע- בלי למעט מדרכי פרסום אחרות;