גור פינקלשטיין נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין

1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם) מיום 14.1.2018 בעמל"ע 9460-09-17, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 25.7.2017 בבד"א 42/17, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת של בית הדין המשמעתי המחוזי מיום 28.3.2017 בבד"מ 14/17.

2. בחודש מאי 2011 הוגש נגד המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום הכולל עשרה פרטי אישום, אשר ייחס לו שורה של עבירות חמורות ביותר. עקב כך הגישה ועדת האתיקה בקשה לפי סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק או חוק לשכת עורכי הדין) להשעות זמנית את המבקש מעיסוק במקצוע של עורך דין. ביום 12.9.2011 החליט בית הדין המשמעתי כי המבקש יושעה זמנית עד לסיום ההליך הפלילי נגדו.

3. ביום 19.6.2014 ניתן פסק הדין בעניינו של המבקש בגדרו הורשע בשורה ארוכה של עבירות חמורות - ובהן ניסיון לרצח, קשירת קשר לרצח, ניסיון לשידול לרצח, קשירת קשר לפשע ושיבוש מהלכי משפט - אך זוכה מחלק מהאישומים. ביום 14.9.2014 נגזר עונשו ל- 8 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים למשך 3 שנים, וכן הוטל פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪.

הן המבקש והן המדינה ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין (ע"פ 7253/14 וע"פ 7314/14). בפסק דין מיום 16.11.2015 התקבלו חלקית ערעורי שני הצדדים, באופן שהמבקש זוכה ממספר אישומים, ומנגד הוחמר עונשו ביחס לאישומים אחרים, ועונש המאסר שהושת על המבקש הועמד על 66 חודשי מאסר בפועל, כאשר יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

4. משהסתיים משפטו של המבקש, החליט בית הדין המשמעתי המחוזי ביום 28.3.2017 להטיל על המבקש עונש של הוצאה מלשכת עורכי הדין, לפי סעיף 68(5) לחוק.

המבקש הגיש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי על חומרת העונש שהושת עליו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי. בפסק דין מיום 25.7.2017 נדחה ערעורו של המבקש. נקבע כי לאור חומרת העבירות בהן הורשע המבקש והקלון הכרוך בהן, האינטרס הציבורי מחייב נקיטת סנקציה של הרחקת המבקש לצמיתות מחברותו בלשכת עורכי הדין.

5. על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובין היתר העלה את הטענה, מושא הבקשה שלפני, כי יש למנות את מועד הוצאתו מן הלשכה מן היום בו החלה השעייתו הזמנית, וזאת לענין הוראת סעיף 52 לחוק לפיה מי שנידון להוצאה מהלשכה רשאי לבקש חידוש חברותו בחלוף עשר שנים מהוצאתו.

בפסק דינו מיום 14.1.2018 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על עונש ההוצאה מן הלשכה שהושת עליו. בשולי פסק הדין נדרש בית המשפט גם לטענת המבקש כאמור לענין המועד ממנו יש למנות את תחילת הוצאתו של המבקש מהלשכה, ודחה אותה. בית המשפט קבע כי לא מצא בטענות המבקש עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, וכי אין בדין או בתכליתו בסיס להסטת נקודת ההתחלה של ההוצאה מן הלשכה לנקודת זמן שקדמה להחלטת ההוצאה.

6. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו שאין למנות את הוצאתו מן הלשכה מן המועד בו החלה השעייתו הזמנית. לשיטת המבקש, ישנה חשיבות מעשית למועד תחילת ריצוי עונש ההוצאה מן הלשכה, הואיל ותקופה זו משליכה על המועד בו יוכל לפנות בבקשה לפי סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין לחידוש חברותו בלשכה. לטענתו, מדובר בשאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור.