גולדשטיין נ' שטרנברג ואח'

החלטה

לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה.

המשיבה הגיש כנגד המבקשים תביעה לתשלום דמי שכירות. בכתב התביעה נטען כי המבקשים שכרו מהמשיבה דירה ברח' ורדיה 33 בחיפה בהתאם להסכמי שכירות מיום 27.7.10 ו-5.7.11. לטענת המשיבה, נותרו המבקשים חייבים דמי שכירות בסכום של 22,915 ₪.

ביום 29.7.13 ניתן פסק דין כנגד המבקשת 1. פסק הדין ניתן על יסוד אישור מסירה לפיו הומצא כתב התביעה לידי המבקשת ביום 13.6.13.

המבקשים עותרים לביטולו של פסק הדין. המבקשים טוענים כי אי הגשת כתב הגנה במועד נבעה מתוך רצון כן לנסות ולהגיע להסדר פשרה עם המשיבה ובא כוחה ולא מתוך זלזול בבית המשפט. מיום הגשת התביעה פעלו המבקשים מול בא כוחה של המשיבה, במטרה להגיע להסדר לתשלום החוב, תוך קיזוזים, והניחו כי ב"כ המשיבה נתן להם פרק זמן להסדרת התשלום, תוך שהודיע על נכונותו להתקזז. לטענת המבקשים, חוסר תום לבו של ב"כ המשיבה הוא שגרם להם לא להגיש כתב הגנה.

לאחר שניתן פסק הדין, שוב פנו המבקשים לב"כ המשיבה בנסיון להגיע להסדר, אך הוא התעלם מפנייתם. המבקשים שכרו את שירותיו של עורך דין, אשר אף הוא פנה לב"כ המשיבה, אלא שבשיאו של מו"מ הפסיק ב"כ המשיב להשיב לפניות ב"כ המבקשים והגיש את פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל, מבלי ליידע על כך את המבקשים.

עוד טוענים המבקשים, כי יש להם סיכויי הגנה טובים בפני התביעה. כך, טוענים המבקשים, כי לאורך כל שנות השכירות סבלו מטחב ורטיבויות ואף כי הובטח להם כי תוחלף צנרת הבית, אך הדבר לא נעשה. כמו כן, המבקשים תיקנו חלק מבעיות הנזילות על חשבונם. כן טוענים המבקשים, כי פעמיים הוצפה הדירה והציוד של המבקשים ניזוק קשות, כאשר ב"כ המשיבה הבטיח לפצותם על כך, אך לא עשה דבר. כמו כן, עם פינוי המושכר נותרו במושכר ארונות קיר, אותם סירב ב"כ המשיבה לאפשר למבקשים לקחת והבטיח להתקזז בגינם.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי בתום כל שנה הפך ביתם מוקד לעלייה לרגל, כאשר ב"כ המשיבה שלח רוכשים פוטנציאלים רבים לראות את הדירה, מה שלא אפשר מגורים סבירים בדירה. לטענת המבקשים, בשל המתואר לעיל נגרמו להם נזקים בשיעור העולה על סכום התביעה.

עוד נטען, כי הסמכות המקומית לדון בתביעה אינה מסורה לבית המשפט בירושלים, שכן תניית השיפוט המופיעה בהסכם אינה תניית שיפוט ייחודית, כי אם כלכלית גרידא.

המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי לאחר שניתן פסק הדין, פנה ב"כ המבקשים לב"כ המשיבה על מנת לנסות ולהגיע להסדר בנוגע לפרעון החוב, מבלי שביקש הארכת מועד להגשת הבקשה לביטולו של פסק הדין ומבלי שהועלתה טענת קיזוז. לטענת המשיבה, הבקשה לביטולו של פסק הדין לא הוגשה במועד ועל כן יש לדחותה. עוד טוענת המשיבה, כי אף לא הוצג טעם מדוע לא הוגשה בקשת רשות להתגונן במועד. כך, המבקשים לא פנו לב"כ המשיבה ואף לא העלו טענות הגנה בפני התביעה. טענת הקיזוז שהעלו המבקשים אינה לסכום קצוב וכי מהאמור בתצהירי המבקשים עולה כי מדובר בליקויים שהיו קיימים שנים רבות לפני ההפרות הנטענות על ידי המבקשים. עוד טוענת המשיבה, כי המבקשים לא פירטו את טענת הקיזוז כנדרש. המבקשים לא כימתו את הנזקים להם ם טוענים ואף לא את אופן חישובו.

בתשובה טוענים המבקשים כי אכן לא ביקשו הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק דין וזאת משנאמר להם כי המשיבה לא תפעל לביצועו. המבקשים הסתמכו על מצג זה ועל כן לא הגישו בקשה לביטולו של פסק הדין במועד. כך גם אי הגשת כתב ההגנה נבעה מתוך רצונם הכן של המבקשים לנסות ולהגיע להסדר פשרה עם המשיבה ולא מזלזול בבית המשפט.

השאלה הראשונה אותה יש לבחון הינה האם יש מקום להאריך למבקשת את המועד להגשת הבקשה לביטולו של פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 29.7.13, בעוד הבקשה לביטולו הוגשה ביום 24.12.13. המבקשת טוענת כי בשל מו"מ שניהלה עם ב"כ המשיבה על מנת להגיע להסדר תשלומים לא הוגשה הבקשה במועד.

כידוע כאשר מדובר בהארכת מועד בערכאה הראשונה, הגישה הננקטת היא מקלה יותר, ועל כן נימוק זה יכול לשמש טעם מיוחד, תוך חיוב המבקשת בהוצאות בשל מחדלה.

אעבור עתה לדון בבקשה עצמה. בענייננו, אין מחלוקת כי כתב התביעה הומצא כדין לידי המבקשת ועל כן אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק, אלא יש לבחון האם יש מקום לביטולו של פסק הדין משיקולי בית המשפט. בעניין זה על בית-המשפט ליתן דעתו לשני שיקולים: הראשון - מה היתה הסיבה לאי ההתייצבות לדיון (או לאי הגשת כתב ההגנה) והאם היה הדבר נעוץ בזלזול בבית המשפט; "צירוף נסיבות אומלל"; אי הבנה; הסח הדעת או רשלנות (ראו ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ, פיסקה 15 לפסק דינו של השופט דנציגר ([פורסם בנבו], 2.2.2009)).  השני – ולו נודעת חשיבות רבה יותר – מהם סיכויי ההגנה (או התביעה – לפי המקרה) של מבקש הביטול (ראו ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431, 438 (1983) (להלן: עניין אפל)) שכן אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק-הדין עצמו (ראו י' זוסמן סדר הדין האזרחי 738 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995). ואולם מבקש הביטול אינו נדרש להוכיח באותו שלב כי עומדת לו הגנה איתנה ודי בכך שיוכיח קיומה של הגנה לכאורית (ראו: עניין אפל, שם; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 373 (מהדורה עשירית, תשס"ט)).

המבקשים טוענים כאמור כי לא הגישו בקשת רשות להתגונן במועד, שכן ניהלו מו"מ עם ב"כ המשיבה על מנת להגיע להסדר בנוגע לפרעון החוב, תוך קיזוז סכומים. הגם שהתנהגותם של המבקשים אינה נקייה מפגמים, שכן היה עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה להארכת מועד, הרי שלא ניתן לומר כי התנהגותם גובלת בזלזול, ומדובר במחדל הניתן לתיקון באמצעות פסיקת הוצאות.

אשר לסיכויי הגנתם של המבקשים, הרי שהמבקשים טוענים כי הם זכאים לקזז מסכום החוב סכומים שונים בשל מצב המושכר וכן בשל תיקונים שבוצעו. טענת קיזוז אכן מהווה טענת הגנה בפני התביעה. יחד עם זאת, יש לציין, כי טענת הקיזוז לא פורטה כנדרש. המבקשים לא פירטו את הסכום אותו הם זכאים לקזז לטענתם ואת אופן חישובו.

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי יש להורות על ביטולו של פסק הדין, תוך חיוב המבקשים בהוצאות בשל מחדלם הן בגין האיחור בהגשת הבקשה והן בשל אי הגשת בקשת רשות להתגונן במועד בסכום של 1,500 ₪, וזאת ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

כמו כן, נוכח העובדה שהמבקשים לא פירטו את טענת הקיזוז כנדרש, הגעתי למסקנה כי יש להתנות את קבלת בקשת הרשות להתגונן בהפקדה כספית בסכום של 15,000 ש"ח בקופת בית המשפט. הואיל והמבקשים כבר הפקידו 5,000 ₪ בקופת בית המשפט, יועמד סכום ההפקדה על 10,000 ₪.

המבקשים יפקידו את הסכומים האמורים בקופת בית המשפט בתוך 30 יום, שאם לא כן תידחה הבקשה.

עם הפקדת הסכומים הנ"ל, יבוטל פסק הדין ותינתן למבקשים רשות להתגונן בפני התביעה. לנוכח סכום התביעה היא תידון בסדר דין מהיר, ועל הצדדים לנהוג בהתאם להוראת תקנה 214ב' 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").