גוטליב נ' מרגולין

פסק דין

לפני תביעה קטנה בגובה 30,100 ₪ של משכיר בית מגורים נגד מי ששכרה ממנו את הנכס. עילות התביעה חוזית ונזיקית.

התביעה

בכתב התביעה נטען כי התובע הינו בעלים של בית מגורים בקדימה (להלן – הנכס). התובע השכיר את הנכס לבן זוגה של הנתבעת בין השנים 1997 – 1999, ולנתבעת עצמה בין השנים 1999 – 2003. במהלך תקופת השכירות הראשונה בקשו הנתבעת ובן זוגה להתקין אזעקה בבית והתובע הסכים לכך, אולם לא הסכים לשאת בהוצאות הכרוכות בכך וביקש כי האזעקה תפורק בתום תקופת השכירות.

בתום תקופת השכירות הראשונה בקשה הנתבעת להאריך את הסכם השכירות והתובע הסכים לכך. הצדדים לא נתקשרו בהסכם בכתב בנוגע להארכת תקופת השכירות. לדברי התובע לנתבעת היו טענות כלפיו בנוגע לתקופת השכירות הראשונה אולם היא ויתרה על טענות אלה.

תקופת השכירות הסתיימה בסוף חודש פברואר 2003, לבקשת הנתבעת. לפני תום תקופת השכירות חדלה הנתבעת על דעת עצמה מלשלם את דמי השכירות, ולא שילמה לתובע עבור החודשים דצמבר עד מרץ. התובע טוען כי בחודש מרץ, בו לא התגוררה הנתבעת בדירה, נמנע ממנו מלהשכיר את הנכס כיוון שהנתבעת הותירה בו נזק רב.

עוד נטען בכתב התביעה כי ביום 11.2.03 נפגשו הצדדים והנתבעת השיבה לתובע את מפתחות הבית, אך לא השיבה את מצבו של הנכס לקדמותו ופניותיו של התובע בעניין זה לא נענו. כמו כן, בניגוד לסעיף 9(ג) לחוזה לא בוצעה של הצדדים את מצב הנכס והנתבעת מסרה לתובע את מפתחותיו מבלי שהיתה לו הזדמנות לבודקו.

עוד טוען התובע כי הנתבעת בקשה להתנער מתשלום דמי השכירות בטענה כי על התובע לשלם לה עבור מערכת האזעקה שהותירה בביתו – וזאת אף שמעולם לא קיבל על עצמו לרכוש את המערכת האמורה.

התובע תובע מאת הנתבעת את הנזקים הבאים: אי תשלום שכר דירה בגובה 1,200 דולר ארה"ב למשך שלושה חודשים (17,496 ₪ לפי שער הדולר במועד הפינוי), אבדן דמי שכירות בחודש מרץ 2003 (5,832 ש"ח), שוויים של שלושה בלוני גז מלאים (120 ₪), תשלומי ארנונה, שמירה ואגרת ביוב בכל אותם חודשים (2,283 ₪), עוגמת נפש ואובדן זמן (4,000 ₪) ושכ"ט עו"ד לצורך משלוח מכתב התראה והכנת כתב התביעה (2,330 ₪).

ההגנה

הנתבעת טוענת כי התובע מאז ומעולם התנהג כלפיה בכוחניות. לדבריה חתמה על מסמך הויתור על טענותיה בנוגע לתקופת השכירות הראשונה רק משום שהתובע הציב את הדבר כתנאי להסכמתו להאריך את תקופת השכירות.

לדברי הנתבעת מילאה היא בדקדקנות את הוראות ההסכם לשביעות רצונו המלאה של התובע. בחודש נובמבר 2002 הודיעה הנתבעת לתובע על כוונתה לעזוב את הנכס בסוף ינואר 2003. באותו מועד שאלה הנתבעת את התובע אם מעוניין הוא לרכוש את מערכת האזעקה שהתקינה בבית והוא השיב בחיוב. הנתבעת אמרה לתובע כי מדובר בעלות של כ-4,000 דולר ארה"ב ועל כן לא שילמה באותו מועד את דמי השכירות לחודשים דצמבר 2002 – ינואר 2003. אף שהנתבעת תמיד דייקה בתשלומי השכירות, התובע לא העיר על אי התשלום דבר ועל כן היה ברור לנתבעת כי בכך בא העניין לידי סיום.

הנתבעת פינתה את הנכס ביום 20.1.03 והעבירה למתווך מטעם התובע – אשר היה מעוניין להציג את הנכס בפני שוכרים פוטנציאליים – את מפתחותיו בסוף החודש. ביום 11.2.03 נפגשו הצדדים בבית משום שהתובע לא היה בישראל לפי טענתו ולא יכול היה להיפגש עם הנתבעת קודם לכן. הצדדים ערכו סיור, שבסופו סוכם ביניהם כי יותקן מנעול כניסה, יתוקן שקע שבור ויבוצע גיזום בגינה שנשתלה על ידי הנתבעת עצמה. לאחר הסיור לא טען התובע דבר וחצי דבר בנוגע לנזקים אחרים שכביכול נתגלו על ידו בנכס. טענות בעניין זה מועלות על ידו לראשונה בכתב התביעה – למעלה משש שנים לאחר הסיור הנ"ל.

יתרה מכך, במעמד הסיור העביר התובע על שמו את השמירה באמצעות מערכת האזעקה של הנתבעת. הנתבעת טוענת כי לא קבלה מהתובע את המכתבים אשר צרף לכתב תביעתו והיא כופרת בכך שהתמונות שצורפו לכתב התביעה אכן משקפות את מצב הנכס במועד עזיבתה.

העדויות

ביום 28.2.10 שמעתי את עדויות הצדדים.

התובע חזר על עיקרי כתב תביעתו. הוא שב וטען כי הנתבעת לא ביצעה מסירה מסודרת של הנכס. לדבריו, ממסמכים שהנתבעת צרפה לכתב הגנתה עולה כי היא מודה בכך שעליה לטפל בגינה. התובע טען כי לא שהייתו מחוץ לישראל היא שמנעה את מסירת הבית במועד, ואף המציא לתמיכה בכך אישור כניסות ויציאות. התובע כפר מכל וכל בטענת הנתבעת כי התחייב לרכוש את מערכת האזעקה שהותירה בנכס, וכי הסכים לקזז את עלותה מדמי השכירות. הנתבעת אמנם הציעה לו הצעה שכזו בסוף פברואר 2003 אולם הוא סירב, בין היתר משום שמדובר במערכת ישנה. התובע הוסיף כי שווי מערכת האזעקה הלך ותפח במכתבים ששלחה לו הנתבעת, מ- 1,500 $ ל-4,000$.

התובע טוען כי את מכתביו לנתבעת בנוגע למצב הנכס שלח בדואר רשום אך היא סירבה לקבלם. לכן – כך התובע – אין לנתבעת להלין אלא על עצמה.

התובע הגיש תעודת בירור פרטים על נוסע, ממנה עולה כי התובע שהה מחוץ לישראל בין התאריכים 9.1.03 – 16.1.03 ובין 2.2.03 ל-7.2.03.

הנתבעת חזרה אף היא על עיקרי כתב הגנתה. לדברי הנתבעת הודיעה בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר לתובע על כוונתה לעזוב את הנכס בחודש ינואר 2003. באותה שיחה קבלה את הסכמת התובע להשארת מערכת האזעקה שהנתבעת התקינה בנכס תמורת דמי השכירות בחודשיים האחרונים. הנתבעת טענה כי אם לא היה מסכימים כאמור, היתה מצפה לקבל מהתובע התראות בנוגע לאי תשלום דמי השכירות. את הנכס עזבה הנתבעת ביום 20.1.03 והחוזה הסתיים ב-30.1.03. לאחר מכן חזרה וניקתה אותו. התובע אמר שלא יהיה בינואר בישראל, ולכן קיבל את מפתחות הנכס רק בפברואר. לדברי הנתבעת במועד המסירה נערך סיור בבית בנוכחות התובע. באותו מעמד ביקש התובע כי הנתבעת תגזום את הדשא והיא הסכימה לכך, אף כי מדובר בגינה שהיא שתלה וטיפחה. התובע חזר על רצונו לקבל לרשותו את מערכת האזעקה.