גדרי 'מורדת'; היחס בין דינה לדיני 'אשה רעה' ו'יצאו הגירושין ממנה'; דרכי בירור העובדות בנוגע לטענות אלה וההכרעה

לפני בית הדין מונחים שני ערעורים:

א. ערעור האיש על החלטת בית הדין האזורי מיום כ"ח בשבט תשע"ט (3.2.19) בעניין חיובו בכתובה;

ב. ערעור האישה על כמה החלטות של בית הדין האזורי (בזמנים שונים) בעניין גובה דמי השימוש שהיא חייבת לאיש וכן בעניין קביעות בית הדין השונות בעניין גובה המזונות.

יש לציין שאחרי הגשת הערעור נתן בית הדין האזורי הבהרות לקביעותיו בעניינים שעורערו.

א.   ערעורו של האיש

ערעורו של האיש הוא על קביעת בית הדין האזורי שלמרות הודאת האישה במיעוט קיום יחסי אישות – דבר שגרם לגירושין – בנסיבות תיק זה, שהאישה לא הוכרזה 'מורדת', האיש חייב בתשלום כתובתה למרות דברי הטור דהיכא שיצאו הגירושין מן האישה הבעל פטור מתשלום הכתובה.

לדברי האיש הגירושין הם בגין מעשי האישה:

א. סירובה של האישה לקיים חיי אישות בתדירות מקובלת בבני זוג צעירים ובריאים כמותם;

ב. אי־תפקודה היום־יומי של האישה.

לדברי האיש האישה לא הייתה מעוניינת בשלום בית ובקיום חובותיה ומשכך גירושיהם הם בכלל 'יצאו הגירושין ממנה', הגדרה הפוטרת את הבעל, לדעתו, מתשלום כתובה אף ללא התראה. המערער בתביעתו מסתמך בין השאר על פסק דינו של הדיין החתום מטה שניתן בבית הדין האזורי בנתניה.

לעומתו טענה האישה שהבעל הוא שיזם את הגירושין: הוא עזב את הבית, היא הייתה מעוניינת בשלום בית והוא סירב. מלבד זאת לטענתה לא הייתה היא הגורם היחיד למיעוט יחסי האישות לפני הלידה, ומיעוט חיי האישות אף מעבר לכך אחרי הלידה נגרמו בנסיבות הלידה ובעיקר עקב תנאי מגורי הצדדים אצל הוריה אחרי הולדת בתם. משכך אין האיש יכול להיפטר מתשלום כתובה.

כאמור, בית הדין האזורי דחה את טענות האיש וקבע: מכיוון שדין האישה בהתנהלותה זו כמורדת לא הפסידה האישה את כתובתה אלא באופן שקבעו חז"ל (לאחר התראות וכו'), ואין דין זה דומה למה שכתב הטור שכשיצאו הגירושין ממנה הפסידה כתובתה.

הצדדים נישאו בי"ד (אור לט"ו) באלול תשע"א (13.9.11), הבעל הודה שבתקופה הראשונה אחרי הנישואין היו יחסי האישות סבירים וכראוי, אך לאחר מכן חל קלקול ביחסים ביניהם ככלל ובחיי האישות בפרט. בתם של הצדדים נולדה ביום ט' בשבט תשע"ה (29.1.15) ולאחר מכן חלה התדרדרות נוספת בין ביחסים ובין בקיום יחסי האישות. להלן ציטוטים מדברי הצדדים כפי שנכתבו בפרוטוקולי בית הדין:

הבעל ובא כוחו אמרו:

אנחנו נשואים חמש שנים [...] ויש לנו ילדה בת כשנתיים. אנחנו פרודים [...]

שנתיים לפני לידת הבת יחסי האישות שהיו ביניהם היו בתדירות של אחת לחודשיים. אחר כך האישה רצתה להיכנס להיריון ולחצה שיהיה כמעט כל יום [...] שלוש שנים מתוך חמש שנים האישה סירבה לחיי אישות בתדירות סבירה.

בהתחלה היו חיי אישות פעם בחודשיים ולאחר מכן שלוש פעמים בשנה. אשתי לא רצתה. אני עזבתי את הבית כדי לצאת מהנישואין האלו [...]

לעומתם אמרו האישה ובא כוחה: