גדרי חיוב האב במזונות ילדיו

לפנינו ערעורה של האם על פסק בית הדין האזורי בפתח תקווה שקבע כי האב ישלם למזונות לילדיו סך 800 ש"ח לילד וסך 1,500 ש"ח למדור הילדים.

לא נתייחס כאן לצרכים של בני המשפחה וליכולות ההשתכרות של הצדדים, שהרי לא נדרשו ולא הוצגו בפנינו די מסמכים כדי לבסס טענות אלו, אך נדגיש ונאמר: סכום המזונות שנקבע הוא נמוך מאוד, נמוך מהמקובל לצורך מזונות הכרחיים לקטינים. נוסיף עוד ונאמר כי התעלמות האב מחובתו המוסרית וההורית לסייע לבנותיו הבגירות אף היא לא תורמת לבניית קשר בינו לבינן, דבר שעתיד האב להצטער עליו ברבות הימים.

בית הדין האזורי, כשקבע את גובה המזונות ומדור הקטינים פתח בהחלטתו (מתאריך א' באדר תש"ף) באמירה "הואיל וכושר ההשתכרות של האב הוא מעבר לשכרו היום, ובעקבות כך שהאב יקבל את חלקו ממכירת דירת הצדדים" (שנמכרה בינתיים).

גם בדיון שבפנינו הצהיר האב כי בידו ממון וכפי שנאמר (שורה 158 לפרוטוקול ואילך):

האיש קנה דירה מקבלן על הנייר [...] ומתוך 690,000 ש"ח שהתקבלו מהתמורה על מכירת הדירה, הועברו 400,000 ש"ח לקבלן, ובנוסף עברו עוד 250,000 ש"ח שקיבל מזומן מחסכון שהיה לצדדים.

לאור זאת אבקש לציין לפסק דין (פד"ר חלק ב, פסק דין המתחיל בעמוד 65, בעמוד 91)  שכתבו הרבנים גולדשמידט, קוליץ ומזרחי זצ"ל שהכריעו:

הרי דעת התוספת יום טוב היא שחוב מזונות לילדים אינו דומה לכל חוב ממון שמסדרים לבעל חוב ומשאירים לו לצרכיו ההכרחיים, אלא הוא חייב להתחלק במה שיש לו גם אם אין לו מספיק בשבילו.

עוד למדנו בפסק דין (חלק ג עמוד 306) בערעור בפני הרבנים הדאיה, בן מנחם והדס זצ"ל שכתבו:

ועצם הנדון אם אפשר לחייבו למכור מנכסיו למזונות ילדיו הקטנים – נראה דדינא הוא כן, דהנה באשר לפרנסת אשתו כתוב בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ע סעיף ג) בהג"ה שבאם אין לו לזונה "הרשות ביד האשה לקחת מזונותיה מפירות הקרקעות או מגוף הקרקעות או צריך למוכרן". מקור דבריו הוא מתשובת הרשב"א (סימן תתץ) ועיין בחלקת מחוקק (שם ס"ק ג) ובבאר הגולה (שם) דתקנו ללשון הרמ"א ושניהם לדבר אחד נתכוונו. ובחלקת מחוקק שם כותב על לשון ההג"ה "הרשות בידי האשה" כו':

אין הלשון מדוקדק דאין הברירה ביד האשה, וזה לשון הרשב"א: "אם יספיקו הפירות לשניהם – תזון אשתו עמו מן הפירות, ואם לא יספיקו – צריכין בית דין לכוף הבעל למכור למזון או יגבו לה בית דין מזונות מאותן קרקעות [...]

ונראה לברור דדין זה דיש למכור מקרקעותיו למזונותיה באם אין לו לזונה, אינו רק באם אין לו לתת לה אפילו לחם שהיא צריכה, וכדנאמר לפני כך במחבר שם לענין זה דכופין אותו להוציא באין לו לזונה דהוא רק באין לו לתת לה אפילו לחם שהיא צריכה, ועיין בחלקת מחוקק (שם ס"ק ט) ובבית שמואל (ס"ק י), אלא באם לא מספיק לה למזונותיה שהיא צריכה ולפי כבודה (ראה חלקת מחוקק סעיף [צ"ל: ס"ק] יב) כבר מחייבין אותו למכור אף מקרקעותיו כדי לזונה, וכדמורה לשון הרשב"א, וכן הדעת נותנת.

מה דמדגיש דמברייתא למדין דמוכרין למזונותיה גם מקרקעותיו שהרי כתובה אינה נגבית אלא מקרקע. ואמנם דין זה הוא גם לגבי כל בעל חוב, דקודם גובה ממטלטלין ואם אין מטלטלין גובה מקרקעות וכמובא להלכה ברמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק א הלכה ד): "ואם לא הספיקו המטלטלין גובין מן הקרקע." ועיין במגיד משנה שם דכותב: "התחלת הגביה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות." וראה גם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קא סעיף ג), ועיין בסמ"ע (שם ס"ק ו).

והנה הנאמר בהג"ה הנ"ל הוא באשר למזונות האשה, ועלינו לקבוע מהו הדין למזונות הבנים באם אין לו לזונם די מרווחיו, אם מוכרים מנכסיו לצורך מזונותיהם. לכאורה כיון דלהנ"ל הנאמר בהג"ה משמיה דהרשב"א מבוסס על הדין דמי שהלך למהדחנת הים, ובברייתא שם ושם, נאמר במפורש: "בת דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו." ואם אמרו כן במי שהלך למדינת הים ולא השאיר למזונות הילדים, כל שכן דעלינו לומר כן במי שישנו כאן ואין לו ממה לזונן, וכנ"ל דלדברי הג"ה יש בזה יותר מן החדוש, אולם כבר פירשו ופסקו להלכה דהנאמר שם "אבל לא בניו ובנותיו", מכוון רק לבניו שהם למעלה משש שנים, וראה ברמב"ם (פרק יב מהלכות אישות הלכה יז) דכותב:

וכשם שבית דין מוכרין למזון האשה שהלך בעלה, כך מוכרין למזון בניו ובנותיו כשהן בני שש שנים או פחות, אבל יותר על שש – אין זנין אותו מנכסיו אף על פי שהוא אמיד.

וכדברי הרמב"ם הוא גם בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עא) דכותב "מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן מוכרין מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש", ואם כן: אם אמרינן דלמזונות אשתו יורדין למכור בנכסי הבעל אף דהוא כאן ואין לו לזונה כן הוא גם לענין מזונות בניו הקטנים.

ואף דלפי הגמרא, הר"מ [– הרמב"ם] והשולחן ערוך מה שיש לחייבו אף למכור מנכסיו הוא רק לצרכי מזונות בנו הקטן שעוד לא הגיע לגיל של שש שנים, אבל לא עבור צרכי הילדה שכבר עברה גיל השש – ואין לבוא בנדון דידן מכח הטעמים בהג"ה שם דיש דאף ביותר משש יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אותן כמבואר להמעיין בדבריו – אולם כל זה לפי דינא דגמרא, אבל לפי תקנות בתי הדין שדנין לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל – גם פסק דין זה באשר לבת ניתן לפי הנחה זו – הכח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש לפי הגמרא והשולחן ערוך.

על כך אבקש להוסיף: בספרי משכיל לדוד (חלק ב סימן כט) כבר עסקתי בשאלת חיוב המזונות בזוג נשוי וציינתי כי נחלקו רבנו תם ורבנו אליהו (תוספות כתובות סג, א) לגבי מזונות אישה, שכותב לה בכתובה "אנא איזון ואפלח" (ראה רמ"א אבן העזר סימן ע סעיף ג), אבל למזונות ילדיו אינו מתחייב להשכיר עצמו ולעבוד, כפי שציינו הרבנים בפד"ר (ב) שהבאתי לעיל מדברי התוספות יום טוב (כתובות פרק ד משנה ו) שכתב:

ואם תאמר: ואי אינו אמיד מה מוציאים ממנו? ויש לומר כמו בחיוב האשה, דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל, כמו שכתב בטור סימן ע'. אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם, אפילו לסברת רבנו אליהו שכתב שם בטור דבאשה חייב, דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד "אנא אפלח" וכו' .