גברילוב נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפני שני ערעורים שהגיש המערער. האחד - ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (תחום נפגעי עבודה) מיום 29/6/09, אשר קבעה כי נכותו הצמיתה של המערער הינה בשיעור 0% (תיק בל' 36761-04-11); השני – ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (תחום נפגעי עבודה) מיום 21/10/10 אשר קבעה גם היא כי לא נותרה למערער נכות צמיתה כתוצאה מפגיעתו בתאונה מיום 6/9/08 (תיק 16946-12-10).

רקע עובדתי

2.המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 6/9/08, תאונה זו הוכרה ע"י המשיב כתאונת עבודה.

3.המערער עמד בפני וועדה רפואית מדרג ראשון מיום 26/04/09, אשר קבעה נכותו בשיעור 5%.

4.המערער הגיש ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון. וועדה רפואית לעררים אשר התכנסה ביום 29/6/09 קבעה למערער נכויות זמניות.

5.ביום 25/4/10, בתום הנכות הזמנית, התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון וקבעה למערער 10% נכות צמיתה.

6.המשיב הגיש ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון, וועדה רפואית לעררים אשר התכנסה ביום 21/10/10 קבעה למערער 0% נכות.

תיק בל' 36761-04-11

7.ביום 23/6/11 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. המערער טען כי הארכת המועד נדרשת מאחר וסבר כי עבודת הוועדה הסתיימה למעשה סופית רק ביום 21/10/10 וכי ערעורו בתיק 36761-04-11 מהווה למעשה ערעור על כל החלטות הוועדה לרבות החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 29/6/09.

8.המשיב עמד על טענת ההתיישנות, כמפורט בתגובתו מיום 10/7/11.

דיון והכרעה

9.אין חולק כי המדובר בערעור אשר הוגש ביום 26/4/11, על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 29/6/09.

10.תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשנ"ז – 1997, קובעת כי:

"ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך 30 יום מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער".

הלכה פסוקה היא:

"כי בכל הנוגע למועדים להגשת "תובענות" לבית הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם, אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק". (דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת – המוסד (פד"ע כא' 132).

11.אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים להגשת ערעור, וזאת מאחר ושעה שמדובר במועד לביצוע פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, לא חלה תקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינה הארכת מועדים מנימוקים שירשמו, להבדיל מביצוע פעולה במהלך המשפט עצמו. (דב"ע מח/104-0 סבאג ניסים – המל"ל פד"ע כ 127, עב"ל 31/98 אליהו סולאן – המל"ל פד"ע לד 481).

בעניין זה לא אימץ בית הדין את הדרך בה נקט בית המשפט העליון בעניין אלבר (ע"א 916/79 אלבר – מנהל מס רכוש, פ"ד (4) 393) אשר קבע, כי ההסמכה של בית המשפט להאריך מועדים הקבועים בחיקוק, נכללת בגידרה של מדיניות ליברלית המונעת במקרים מסוימים, כמו בענייננו, הכשלת העיקר בגלל עניין שהוא שולי יחסית, והרי עיקר העיקרים הוא שהמשפט יצא לאור וכי סדרי הדין יישארו טפלים לעיקר זה, כמכשיר לייעול הדיון ולא לסיכולו.

12.בפסק דין אוריאל פרת המוזכר לעיל נקבע בהאי לישנא: