גברגרגיש(עציר) נ' משרד הפנים

פסק דין

כללי

1.העותר הסתנן לישראל בשנת 2010. הוא זוהה כנתין אריתראה ולאור המדיניות שנהגה בישראל באותה עת, הוא שוחרר ממשמורת וקיבל רישיון זמני לפי סעיף 2א(5) לחוק הכניסה לישראל, שחודש מעת לעת.

2.בחודש אוגוסט 2012 הובא העותר לדין בעבירות של "תקיפה על ידי שניים או יותר", לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין תשל"ז -1977 ו"תקיפה הגורמת חבלה של ממש", לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז-1977. בהמשך, הגיע העותר להסדר טיעון עם התביעה, במסגרתו כתב האישום המקורי שהוגש נגדו תוקן והוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע בעבירות הנ"ל ונדון לשבעה חודשי מאסר בפועל מיום 9.8.12, ששה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר שלא יעבור עבירת אלימות, וחתימה על התחייבות כספית בסך 5000 ₪ להימנע במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר מביצוע עבירת אלימות.

בתום תקופת המאסר, הגישה המשטרה בקשה לרשות האוכלוסין וההגירה לבטל את רישיון הישיבה הזמני של העותר. רשות האוכלוסין דנה בבקשה והחליטה לבטל את רישיון הישיבה הזמני של העותר, לגרשו מישראל ולהחזיקו במשמורת.

מכאן העתירה.

טענות הצדדים

1.ב"כ העותר טוען, כי נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי מחייב את המשטרה לצרף לבקשתה חוות דעת של משפטן, לפיה, העבירה בה הורשע המסתנן עומדת בתבחינים שנקבעו על ידה ואושרו על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה והיא מסכנת את שלום הציבור - תוך מתן ביטוי בחוות הדעת לסכנה לשלום הציבור ובטחונו נכון למועד קבלת ההחלטה ובהתייחס לתבחינים כאמור. ואילו חוות הדעת שניתנה כאן אינה מפורטת והיא לא כוללת את ההתייחסויות הנדרשות בנוהל. וטוען, כי הפעלת הנוהל האמור כלפי העותר, שהוא אריתראי ולא ניתן לגרשו לארצו, עומדת בסתירה לעצם הענקת ההגנה הקבוצתית לנתיני אריתראה.

בנוסף, הוא טוען, כי החלטת בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים, לאשר את החזקת העותר במשמורת, שגויה.

עתירתו היא, להורות על ביטול החלטות המשיב הנוגעות לעותר ולהורות על שחרור העותר ממשמורת ועל חידוש אשרת השהייה שלו בישראל.

2.המשיבה טוענת, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי בהגשתה וכן לדחותה לגופה, שכן, העותר הוא מסתנן והמעשים שברקע הרשעתו מלמדים כי הוא מסוכן לציבור, ועל כן החלטות המשיב הנוגעות אליו, חוקיות וסבירות ואין מקום להתערב בהן.

דיון והכרעה

עיינתי בכתב העתירה על נספחיו ובתגובה המקדמית של המשיבה על נספחיה, ושמעתי את טיעוני הצדדים. מסקנתי היא שדין העתירה להידחות מחמת השיהוי בהגשתה וגם לגופה.

דחיית העתירה מחמת השיהוי בהגשתה:

1.תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 קובעת, כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין ואם לא נקבע מועד כאמור, תוגש בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או נודע לו עליה, לפי המוקדם.

2.כאן, צו הגירוש אותו תוקף העותר, הוצא ביום 14.2.13. כך שלכל המאוחר היה על העותר להגיש את עתירתו בסוף חודש מרץ 2013. בפועל, העתירה הוגשה ב 9.6.13, מבלי שהעותר ביקש להאריך את המועד להגשת העתירה או הסביר את השיהוי בהגשתה.

3.מספר העתירות המוגשות לבתי המשפט מטעם שוהים בלתי חוקיים שהסתננו לישראל, הוא עצום ורב. בהקשר זה, האינטרס של "סופיות הדיון" ברור מאליו.

אמנם, בנסיבות מתאימות יש מקום לשקול גמישות מסויימת בנושא המועדים, שכן המדובר בזרים, שאינם מצויים באורחות המדינה ובחוקיה, אולם יש לשקול כל מקרה בהתאם לנסיבותיו ובשום אופן אין להפוך את הוראות הדין בנושא המועדים לאות מתה שאין נוהגים על פיה, או ליצור לוחות זמנים יחודיים לעתירות של מסתננים.

4.ההסבר שהעלה ב"כ העותר בדיון, לשיהוי בהגשת העתירה, לפיו העותר היה במעצר ולקח לו זמן להתארגן בעזרת חבריו לשכירת עורך דין, נטען בעלמא ואפילו לא נתמך בתצהיר מטעם העותר. בהקשר זה ראוי לציין כי אין המדובר במסתנן שזה מקרוב הגיע לישראל, אלא במי שנמצא בה מאז חודש אוגוסט 2010 .

5.משהעתירה הוגשה לאחר הזמן האחרון הקבוע בחוק להגשת עתירה, מבלי שהתבקשה הארכת מועד ומשהשיהוי בהגשת העתירה לא הוסבר באופן המניח את הדעת, הרי שדינה להידחות.