גבאי נ' מוסקל ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 7.06.2011 ארעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה") בין רכב התובע שהינו רכב מסחרי (להלן: "רכב התובע") לבין רכב הנתבעים, שהינו רכב פרטי (להלן: "רכב הנתבעים").

אין חולק כי התאונה התרחשה עת רכב התובע נסע בנתיבו, ואילו רכב הנתבעים היה מצוי בצד ימין של הדרך, אולם יש חולק באשר לנסיבות התרחשות התאונה, ובשאלה הספציפית האם התאונה התרחשה תוך כדי יציאת רכב הנתבעים, כטענת התובע, או שמא רכב התובע נסע לאחור ופגע ברכב הנתבעים בהיותו במצב של עמידה מוחלטת, כטענת הנתבעים.

בנוסף לראיות שהוגשו, העידו בפני התובע והנתבע 1 שהינו נהג רכב המבוטח אצל הנתבעת 2.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובע, גרסת התובע אמינה ומתיישבת עם תמונות הנזק אשר צולמו מיד לאחר קרות התאונה. לעומת זאת, גרסת הנתבע 1 משוללת כל יסוד לא תואמת את תמונות הנזק, לא את זירת התאונה ולא את טופס ההודעה שמסר וסומן נ/1.

לאור האמור, ביקש לקבל את התביעה, תוך חיוב בתשלום הוצאות בהתאם.

לטענת ב"כ הנתבעים, התמונות שצילם התובע לאחר קרות התאונה לא משקפות את נסיבות התרחשות התאונה. לגישתו, מיקום הפגיעות מלמד כי רכב התובע הוא זה שנסע לאחור ופגע ברכב הנתבעים.

לטענתו, התובע לא מכחיש שהייתה תנועה ואמר שהנתבע לא היה בנסיעה, ואין מן הנמנע שגרסתו של הנתבע אמינה.

לאור האמור, ביקש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

כאמור לעיל, השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן האם רכב הנתבעים יצא מחניה ופגע בדופן הימני של רכב התובע או שמא רכב התובע נסע לאחור ופגע בכנף הקדמית שמאלית של רכב הנתבעים בהיות זה האחרון במצב של עמידה מוחלטת בחניה בצד הדרך.

כבר כאן יוער כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסת התובע בכל הקשור לנסיבות התרחשות התאונה.

ובמה דברים אמורים:

בקליפת אגוז ייאמר כי במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

התובע העיד בעמ' 1 לפרוטוקול: "נסעתי בכביש חד סטרי... נסעתי ישר אחרי רכבים וגם אחריי נסעו רכבים, ואז הוא התחיל לצאת מחנייה בצד ימין שלי, הוא יצא לי על הדלת הקדמית והאחורית ביחד, ואז עצרתי, הוא עמד בחנייה, אחד אחרי השני, יצאתי וצילמתי את התמונות".