גאקי נ' מורל

פסק דין

1.ערעור על החלטתו מיום 28.12.11 של כב' הרשם אדי לכנר בתיק 41837-10-10 לפיה נדחתה בקשתו של המערער לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בתאריך 2.12.10, במעמד צד אחד ובהעדר הגנה.

בהתאם להחלטתי מיום 5.2.12 הגישו ב"כ הצדדים עיקרי טיעון כאשר המערער חוזר על הטיעונים שבהודעת הערעור ואילו המשיב עותר לדחייתו של הערעור, כל צד מהנימוקים שפירט בעיקרי טיעוניו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובהחלטתו המפורטת והמנומקת כדבעי של הרשם הנכבד מצאתי כי דינו של הערעור להידחות ואין להתערב בהחלטתו של הרשם.

2.בהחלטתו קבע הרשם כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור ומבלי שצורפה לה בקשה להארכת מועד.

אף בבקשה לביטול פסק הדין לא ניתן למצוא "טעם מיוחד" שיצדיק הארכת המועד, גם אם הארכה לא נתבקשה במפורש.

המערער בדעה כי הגיש בקשתו במועד ואיננו נזקק להארכת מועד, כך גם בהודעת הערעור וגם בעיקרי הטעון.

אני סבור, כפי שסבר הרשם, כי הבקשה לא הוגשה במועד ולכן, בהיעדר טעם מיוחד, אין להאריך המועד להגשתה.

הפסיקה מכירה "בעקרון הידיעה" שניתן לראותו כהמצאה כדין של פסק דין כאשר מהנסיבות ברור (כפי שכאן ) כי המערער ידע גם ידע על פסק הדין שניתן כנגדו והיטיב הרשם לפרט הנימוקים בהחלטתו.

משמצא הרשם, אשר בפניו התקיים הדיון, כי גרסתו העובדתית של המערער איננה נכונה ואף נימק כהלכה מסקנתו זו, לא מצאתי כערכאת ערעור להתערב בממצאים אלו.

עמדת הפסיקה במקרה של התערבות ערכאת הערעור הינה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ואין זה המקרה. ראה למשל ע"א 3601/96 פד"י נב(2) 582.

3.מהנסיבות עולה בבירור כי המערער ידע על קיומו של פסק הדין ובחר להתעלם מקיומו, תוך שמשלם את החוב הפסוק במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצועו של פסק הדין שביטולו מבוקש ואף פינה את המושכר טרם מועד הפינוי שנקבע בתיק ההוצל"פ. בנוסף חתום המערער אישית על האזהרה של ההוצל"פ מיום 3.5.11, כאשר לאזהרה מצורף העותק של פסק הדין ולמצער מצוינים פרטים על פסק הדין בתיק לגביו מתייחסת האזהרה.

בתאריך 25.7.11 בוצע עיקול מטלטלין בדירתו של המערער ואינני מתערב בקביעתו של הרשם שדחה את טענתו של המערער כי העיקול לא בוצע ואיננו יודע עליו. אף אינני מתערב בקביעתו של הרשם על כי ידע המערער על צו הפינוי והמועד לביצועו, וכפי שציינתי לעיל הקפיד לפנות בעצמו טרם אותו מועד.

כמו כן, התייחס הרשם בהחלטתו לעיקול הרכב שבוצע בתיק ההוצאה לפועל ושהביא לתשלום החוב ולמשא ומתן שהתקיים בין הצדדים בקשר לחוב.

אף אני סבור, כפי שקבע הרשם בהחלטתו, כי כלל הנסיבות מצביעות בבירור על כך שהמערער ידע היטב על קיומו של פסק הדין והוצאתו לפועל בתיק ההוצאה לפועל האמור.

4.משלא הוארך המועד, למעשה ניתן לסיים את פסק הדין וכלל לא להידרש לעילות הביטול, למרות זאת אציין בקצרה כי אין המערער זכאי לביטול פסק הדין מחובת הצדק, שכן בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לאשתו ואין זה סביר כי לא ידע על התביעה וכי אשתו לא עדכנה אותו. בעניין זה מקובלים עליי נימוקיו של הרשם ועוד אוסיף כי אם היה שמץ של אמת בטענה היה המערער טורח לצרף תצהיר תמיכה של אשתו.

גם במסגרת שיקול הדעת לא זכאי המערער לביטול פסק הדין, שכן מחד לא נתן כל הסבר לסיבת מחדל אי ההתגוננות ומאידך אין ממש בטענות הגנתו. מכוח הסכם השכירות זכאי המשיב לקבוע הן את דמי השכירות והן את הפיצוי המוסכם ואין המדובר "בכפל פיצוי", כפי שטוען בטעות המערער.

בנוסף, אין המדובר בסעיף גורף של פיצוי מוסכם אלא בפיצוי מוסכם ומוגדר לכל יום של איחור בפינוי המושכר.

5.מכל הטעמים המפורטים לעיל נדחה הערעור.

המערער ישלם למשיב את הוצאות הערעור בסך של 3,500 ₪.