ג'נשווילי נ' אטיאס ואח'

חברות הביטוח, מהגופים הפיננסיים החזקים ועתירי הממון במדינה, נועדו לאפשר למבוטחיהן שקט נפשי בתמורה לפרמיה, תשלום קבוע וידוע מראש. כך, ככל שיתרחש אירוע ביטוחי הכלול בחוזה בין הצדדים, ייפול הנזק על כתפי המבטחת. אלא שבשונה מהפרסומות הצבעוניות והמפתות, שנועדו לשכנע את האזרח הקטן לבחור בחברת ביטוח לפני שהתרחש אירוע ביטוחי ("לא מה שציפיתם מחברת ביטוח", "משנים סדרי ביטוח"), בעולם המעשה נתקלים מבוטחים לא אחת במצבים בהם לאחר התרחשות אירוע ביטוחי, עושה חברת הביטוח כל שלאל ידה על מנת להתנער מחובת הפיצוי. כך, בניגוד לציפיותיו, נותר המבוטח הבודד לבדו במערכה, ונאלץ לשאת בעצמו בעלות הנזק, אשר כדי להימנע ממנו רכש ביטוח. לחלופין, הוא מוצא עצמו מוציא מכספו על מנת להתמודד משפטית עם אותה חברת ביטוח, שזמן קצר קודם לכן שכנעה אותו לבחור בה כמבטחת. למרבה הצער, לפנינו אחד מאותם מקרים מקוממים.

כתבי הטענות

1.כעולה מכתבי הטענות, במועדים הרלוונטיים הייתה התובעת הבעלים של רכב מ"ר XXX (להלן: רכב התובעת); הנתבע 1 היה בעלים ונהג של רכב מ"ר XXX (להלן: רכב הנתבע), ואילו הנתבעת 2 (להלן: ליברה) הייתה המבטחת של רכב הנתבע, בין השאר מפני סיכונים העלולים להיגרם לצד שלישי כתוצאה מנהיגה רשלנית של הנהג ברכב הנתבע.

בכתב התביעה נטען, כי ביום 18.9.24 בשעה 15:00 לערך, בכביש 44, צומת פיקוד העורף/צומת מצליח, בעת שביצע רכב התובעת פנייה ימינה, פגע בו רכב הנתבע מאחור בשל נסיעה מהירה שלא תאמה את תנאי הדרך ואי שמירת מרחק (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים כפי שפורטו בדו"ח שמאי שצורף לתביעה כחלק בלתי נפרד ממנה. הנזק הישיר הוערך בסך 58,661 ₪, בתוספת שכ"ט שמאי בסך 2,500 ₪. כעולה מחוו"ד השמאי, ערך רכב התובעת לפני התאונה הוערך בשווי 117,322 ₪, ערך השרידים הוערך בסך 58,661 ₪, ובהתאמה נמכר הרכב במצבו למר מוחמד בדרה בתמורה לסך של 58,661 ₪.

ליברה בכתב הגנתה טענה להיעדר כיסוי ביטוחי לרכב הנתבע, בשל חשד כי הוא או מי מטעמו מסרו לה עובדות כוזבות ביודעין, על מנת להוציא תגמולי ביטוח שלא כדין, באופן שהכשיל את יכולתה לברר את חבותה והסב לה נזק ראייתי. לטענתה, במהלך החקירה ובמהלך פניות רבות, מנע ממנה הנתבע 1 מסמכים ומידע, לא שיתף פעולה באופן מלא ומסר עובדות סותרות, והכל במטרה להכשיל את ליברה בבירור חבותה. לטענתה של ליברה: "אין כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען שלא הוכח כלל כי אכן התרחש כמדווח!" (כך במקור, ג' א').

הנתבע 1 הודה בכתב ההגנה באחריותו להתרחשות התאונה, וטען כי על ליברה לשלם לתובעת את מלוא נזקיה, ובמקביל לשלם לנתבע 1 את נזקיו שלו (שלא נתבעו בהליך דנן). הנתבע 1 כפר בטענותיה של ליברה, כי גרם לה נזק ראייתי תוך התחמקות ממסירת פרטים ומסמכים.

מהלך המשפט - לפני הדיונים

דו"ח החקירה

2.ביום 21.4.25 פנתה ליברה ב"בקשה לדחיית מועד חשיפת דו"ח חקירה ופטור מהגשת תצהיר חוקר" (להלן: דו"ח החקירה). דו"ח החקירה נסרק לעיוני ביום 20.7.25, ובו ביום נדחתה הבקשה (שהתבססה על ההלכה שנקבעה ברע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב, פ"ד נה(1) 515, 1999), תוך מתן הוראה לליברה להמציא את דו"ח החקירה לצדדים (להלן: ההחלטה הראשונה). לאחר שההוראה לא קוימה, הוריתי ביום 14.8.25 למזכירות לפתוח את דו"ח החקירה לעיון הצדדים. בהמשך לבקשה בהולה של ליברה לביטול ההוראה שניתנה למזכירות, ועל מנת שלא לסכל את בקשתה לרשות ערעור, הוריתי בו ביום על עיכוב ביצוע ההחלטה הראשונה וההחלטות העוקבות, תוך חיובה של ליברה בהוצאות בסך 2,000 ₪ בגין התנהלותה בהליכים הקשורים בדו"ח החקירה.