ג'ולאני נ' ברהום ואח'

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אילני), מיום 6.2.14, שלפיה ניתן צו מניעה זמני המונע את פינויים של המשיבים מהמקרקעין הידועים כגוש 30615 חלקה 230 בבית חנינא (להלן: "המקרקעין" או "הנכס") והריסת המבנה הבנוי עליהם.

תמצית הרקע עובדתי והדיוני

המשיב 5 (להלן: "מאהר") הוא בנה של המשיבה 3 ואחיינו של המשיב 2.

ביום 11.9.05 ניתן פסק דין לטובת המבקש, שלפיו על מאהר לפנות את המקרקעין ולהרוס את המבנה שעליהם (להלן: "פסק הדין", ניתן על ידי השופט ר' שטראוס ז"ל). ככל הנראה, נפלה בפסק הדין טעות סופר, ובטעות נכתב הנכס כגוש 30651 במקום גוש 30615. מאז פסק הדין ננקטו הליכים רבים בעניין המקרקעין.

בבית משפט קמא הוגשה תביעתם של המשיבים 4-1 נגד המבקש ומאהר בטענה שהם רכשו את הנכס מהבעלים "האמיתי" ולא היו חלק מפסק הדין שניתן לטובת המבקש נגד מאהר.

בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 6.2.14 טען ב"כ המשיב 4, כי הוא מתגורר בנכס עם אשתו וילדיו מאז שנת 2002 וכי כחודשיים לפני כן הגיע לנכס קבלן הוצאה לפועל שביקש לפנותו מן הדירה. לטענתו, עד לאותו מועד לא ידע כלל על פסק הדין שניתן נגד מאהר ולא ידע על תיק הפינוי.

מנגד טען המבקש, כי יש לטובתו פסק דין חלוט, ואין בעובדה שהשתהה 5-4 שנים כדי למנוע את ביצועו.

בית משפט קמא קבע, כי טענתו של המשיב 4 שהתגורר בנכס מזה כ-11 שנה לא נסתרה, וכי למשיבים 4-2 יש לכל הפחות טענה ראויה לבירור זכויותיהם בנכס ומאזן הנוחות נוטה לטובתם, ועל כן הורה על צו מניעה זמני המונע פינוי והריסת הנכס.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשה זו חזר המבקש על טענותיו, כי יש בידו פסק דין חלוט נגד המשיבים, שהגישו את הבקשה לצו מניעה זמני בידיים לא נקיות, על מנת לסכל ביצוע פסק דין שלא קויים על ידי מאהר במשך 5 שנים.

דיון

דין בקשת רשות הערעור להידחות בלא צורך להיזקק לתשובה, כאמור בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים אלא במקרים נדירים (רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים (5.11.09), בפסקה 4 להחלטת כב' השופטת א' חיות; רע"א 3851/11 נדב נ' לוי (7.6.11). לא מצאתי מקום לסטות מהלכה זו במקרה דנן.

למעלה מהנדרש אוסיף, כי המבקש השתהה בביצוע פסק הדין במשך כ-8 שנים. פסק הדין ניתן בשנת 2005, ואילו המבקש הגיש בקשה לביצועו בהוצאה לפועל רק בשנת 2013. כמו כן, ההליכים בנוגע למקרקעין המשיכו להתנהל בין הצדדים אף לאחר פסק הדין, ונטענו טענות חדשות הנוגעות להסכמים שונים של הצדדים שנעשו במועדים המאוחרים יותר לפסק הדין – טענות אשר מקומן להתברר בבית משפט קמא. משמעות החלטת בית משפט קמא היא הותרת המצב הקיים עד לבירור והכרעה סופית במחלוקת בין הצדדים, החלטה ראויה וצודקת בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בה.

מטעמים אלה, הבקשה נדחית.

בקשת רשות ערעור זו נטולת בסיס מעיקרא לאור הוראות הדין וההלכות הפסוקות על-ידי בית המשפט העליון מקדמת דנא.

אשר על כן, מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות נגד המבקש לטובת אוצר המדינה, על-יסוד האמור בתקנה 514 לתקנות (ראו והשוו: רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ. שאול (24.4.06), החלטת כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס). מכיוון שהבקשה הוגשה במעמד צד אחד, ולא נתבקשה תשובה לבקשה זו, ישלם המבקש לאוצר המדינה, על הצד הנמוך, הוצאות בסך של 2,500 ₪.

הסכום האמור יועבר לאוצר המדינה מהפיקדון שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט. היתרה תושב למבקש באמצעות בא כוחו.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.