ג'ובראן(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

כב' השופט בנימין ארבל – אב"ד

1. העותר שלפנינו, מרצה עונש מאסר של 34 חודשים שנגזר עליו בעטייה של עבירת תעבורה חמורה ביותר, בה קיפחו את חייהם שתי נפשות, שנעברה ביום 19.5.06. גזר הדין ניתן ביום 12.9.11. בגזר דין זה עמד בית המשפט המחוזי בחיפה על חומרת העבירות, אשר נעברו עת השתתף העותר בתחרות בין כלי רכב על הכביש, במהירות של 130 קמ"ש. תחרות, אשר הסתיימה במותם של שניים ופציעתם של שניים נוספים. פרט לכך, אף צבר העותר עד לאותו מועד עבירות תעבורה נוספות, כאשר סה"כ רשומות לחובתו 17 הרשעות בעבירות תעבורה.

2. ועדת השחרורים מאנה לשחרר את העותר שחרור מוקדם על תנאי, תוך שהיא מתייחסת לחומרת העבירות שעבר. כמו כן, קבעה כי בימים אלה, בהם המוות משתולל בדרכים, זכאי הציבור להגנה מפני נהגים עבריינים בעלי פוטנציאל קטלני מסוגו של העותר. שחרור מוקדם של העותר ימשיך לסכן את שלום הציבור. עובדה היא כי העותר המשיך לנהוג ולבצע עבירות, גם לאחר התאונה עד שנגזר עונשו. בנסיבות אלה, לא שיכנע העותר כי הוא ראוי לשחרור וכי לא צפויה ממנו סכנה. לטעמה של הועדה, אף תוכנית רש"א שהוכנה עבורו, אינה מאיינת את מסוכנותו של העותר.

3. בעתירה שלפנינו, טוען העותר מפי בא כוחו, כי הועדה התעלמה משיקולים ונתונים רלוונטיים אשר הוצגו בפניה. בין נסיבות אלה, מציין העותר את העובדות הבאות:

גזר הדין בעניינו של העותר ניתן 5 שנים לאחר ביצוע אותה עבירה. במהלך התקופה הוא היה משוחרר ללא כל תנאי, כאשר המדינה לא ראתה בו כל מסוכנות ואף לא ביקשה לפסלו מנהיגה. העבירות שנעברו על ידו בתקופת הביניים, היו עבירות תעבורה קלות בלבד.

רכבו של העותר לא היה מעורב פיזית בתאונה. כל חלקו בעבירה היה השתתפות בתחרות, שעה שהרכב המעורב – בו קיפחו את חייהם שני אנשים ואחרים נפצעו, עבר שינויים מבניים, אשר גרמו למסוכנותו.

התנהגותו של העותר בכלא היתה תקינה.

העותר עבר שלוש תוכניות שיקום במהלך תקופת מאסרו. מוסיף ב"כ העותר ומציין, כי עקב שילובו בקבוצה יעודית לעברייני תעבורה – כהמלצת שירות המבחן – הוא ביקש מיוזמתו לדחות את הדיון בבקשתו לשחרור מוקדם לצורך השלמת התוכנית.

דו"חות גורמי הטיפול בכלא תקינים, ומלמדים על הפנמה והכלה של תוצאות והשלכות מעשיו.

הועדה התייחסה לחומרת העבירה כאל השיקול העיקרי אשר הכריע את הכף לחובתו, מבלי לשקול את כל יתר השיקולים וליתן להם את המשקל הראוי.

נוכח כל האמור, סבור הסניגור כי שקלול נכון וראוי של כל הגורמים המשפיעים כמפורט לעיל, מביא היה לתוצאה שונה. אין המדובר בטעות בשיקול הדעת של הועדה, אלא באי סבירות של החלטתה – אי סבירות אשר תניע בית משפט זה להתערב בהחלטה.

4. ב"כ המשיבה מתנגדת לקבלת העתירה. לטעמה, אין מדובר בהחלטה בלתי סבירה אשר בית המשפט לעניינים מנהליים יתערב בה.

לשיטתה, העותר עבר עבירות תעבורה רבות, וביניהן כאלה שנעברו לאחר התאונה בעטייה נאסר העותר – דבר המעיד על המסוכנות הטמונה בו. אמנם הוא עבר טיפולים, אולם לא די בתוכניות טיפול מצומצמות אלה, אשר אין בהן כדי לצמצם את המסוכנות הטמונה בעותר. הועדה בחנה כראוי את השיקולים הרלוונטיים ובית המשפט לעניינים מנהליים לא יתערב בשיקול דעתה.

להלן נדון בטיעוני הצדדים.

5. אמנם, בית משפט זה לא מתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, אשר הינה ועדה אוטונומית בעלת שיקול דעת עצמאי. ברם, בנסיבות בהן יתברר לבית המשפט כי הועדה לא הפעילה את שיקול דעתה כפי הנדרש מגוף מנהלי, יכול ובית משפט זה יתערב בהחלטה, למען יובאו בה כל השיקולים הרלוונטיים כפי מצוותו של המחוקק בחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א- 2001, ובמיוחד אלה המנויים בסעיף 9 – סעיף המונה רשימת שיקולים אשר על הועדה ליתן דעתה אליהם בבואה להכריע בשאלה האם שחרורו של אסיר עלול לסכן את שלומו של הציבור אם לאו.

6. בענייננו, לא מצאנו כי הועדה שקלה את כל השיקולים אשר הועמדו לנגד עיניה. החלטתה של הועדה מתבססת כמעט כולה על חומרת העבירה, ועל השלכותיהן הקשות של עבירות תעבורה מן הסוג שעבר העותר – עבירות הגורמות לשפיכות דמים בכבישי המדינה.

אין ספק כי חומרתה של העבירה זועקת. עם זאת, אין לומר כי המדובר בעבירה חריגה, מסוג העבירות אשר סעיף 10 [א] לחוק דן בהם. חומרת העבירה, הנסיבות בהן נעברה והשלכותיה על הציבור, עמדו לנגד עיני בית המשפט אשר גזר את עונשו של העותר, וזה מצא לנכון להחמיר בעונש נוכח נסיבות אלה. משריצה העותר את עונשו והתייצב בפני ועדת השחרורים, תשקול ועדה זו את חומרת העבירה כחלק ממכלול השיקולים העומדים בפניה. במקרה שלפנינו, הובאו שיקולים רבים, המלמדים על כך כי העותר שוב אינו נער צעיר ונמהר כפי שהיה בעת העבירה, וכי הוא עבר תהליך של שיקום והתבגרות, אשר מן הראוי היה ליתן את הדעת לגביו ולבחון את השלכותיו לגבי המסוכנות הטמונה בו. שיקוליה של ועדת השחרורים אינם צופים אחור אלא לעתיד. אין המדובר בשיקולי ענישה, אלא בשיקולי סיכון. במסגרת שקילה זו, על הועדה לבחון את השאלה האם העותר מסוכן נוכח הנתונים העומדים בפניה היום, ולא במועד בו הועמד בפני בית המשפט, אשר גזר את דינו.

כפי שראינו, עבר העותר כברת דרך מאז ביצע את העבירה ועד היום. במסגרת זו, ראינו כי הוא עבר שלוש תוכניות שיקום במסגרת בית הכלא. הוא אף ויתר על התייצבותו בפני ועדת השחרורים בתום מועד ריצוי שני השלישים מתקופת המאסר, ובלבד שיוכל להשלים את תוכנית השיקום היעודית לעברייני תעבורה.

ועדת השחרורים התעלמה מדו"ח גורמי הטיפול שהוצג לעיונה. על פי דו"ח זה, השתתף העותר בכל הקבוצות בהן שולב. במיוחד יש לציין כי הוא השתתף בקבוצת "נוהגים אחרת", בה נטל חלק חרף הקושי בשפה, הוא נטל אחריות על מעשיו וגילה מודעות לקשר בין "התחרות" בין כלי הרכב בה השתתף, לבין התוצאות הקטלניות שנגרמו בתאונה. הוא מגלה תובנה באשר לחלקו ואחריותו למה שהתרחש ומביע חרטה עמוקה. ניכר כי בטיפול הפרטני שקיבל לקראת בניית תוכנית רש"א, הוא חש בטוח יותר. כל אלה, לא מצאו ביטוי בהחלטת הועדה. הועדה קבעה, ללא נימוק, כי תוכנית רש"א אינה מאיינת את מסוכנותו של האסיר. קביעה זו מנותקת מדו"ח גורמי הטיפול בכלא.