בשי ואח' נ' ברינר ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 31.5.12 בפתח תקווה.

2. לטענת התובע, המתין ברכבו בעצירה מוחלטת בנתיב ימני בכביש חד סטרי בעל שני נתיבי נסיעה. רכב הפוגע שהיה בנתיב השמאלי סטה לנתיב רכב התובע בחוסר זהירות ובהתעלמות מרכבו. התובע טען כי לאחר התאונה הודתה הנתבעת 1 באחריותה לתאונה והציעה לתקן נזקיו במוסך מטעמה.

3. לטענת הנתבעת 1, במועד התאונה נסעה במהירות איטית לקראת הצומת. רכב התובעת שעמד בצד הכביש יצא ממצב עצירה ופגע עם חלקו הקדמי שמאלי בדופן ימין של רכב הנתבעת 1.

4. בדיון שנערך בפני העידו התובע והנתבעת 1, הם הנהגים המעורבים בתאונה.

דיון:

5. התובע חזר בפני על גרסתו לפיה נעצר בצד הדרך על מנת לחגור את החגורה. התובע טען כי נעצר בנתיב בו חונות מכוניות וכי הכביש היה רחב ולא חנו מכוניות בצידו השני של הרחוב. התובע טען כי בעת שהיה עסוק בחגירת החגורה ומבטו מופנה כלפיה, חש בחבטה והבחינה שרכבה של הנתבעת 1, שהינו טנדר גדול, התחכך ופגע בו. לאחר התאונה, התקשר בעלה של הנתבעת והציע לו לגשת לפחח מטעמו ולשאת בעבור התיקון, אך התובע התייעץ והחליט לדחות את ההצעה ולפנות לביטוח.

6. הנתבעת 1 טענה כי נסעה ישר בכביש ולא הבחינה כלל התובע, האטה לקראת הצומת ולפתע חשה בחיכוך והבחינה כי רכב התובע צמוד לרכבה. התובע סימן לה לעצור וטען כי פגעה בו. הנתבעת טענה כי לא הבחינה ברכבו של התובע קודם לקרות התאונה. אך הניחה כי יצא מחניה למסלול נסיעתה. הנתבעת אף לא ידעה לומר היכן ובאיזה זווית עמדו הרכבים לאחר התאונה. הנתבעת הודתה כי הגיעה לביתה ואמרה לבעלה שפגעה במכונית ועל כן בעלה הציע לשלם בעבור התיקון. אך לאחר מכן שחזרה את התאונה והבחינה כי התובע לא נסע על המסלול אלא יצא מחניה ופגע בה.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני מעדיפה את גרסתו

של התובע וקובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבעים, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, התרשמתי לחיוב מעדותו הרהוטה, הבהירה והעקבית של התובע והיא מהימנה עלי. בנוסף, הנתבעת עצמה לא ידעה לתאר כיצד ארעה התאונה, הנתבעת לטענתה לא הבחינה ברכב התובע קודם לקרות התאונה ומכאן שהטענה לפיה יצא מחניה מבוססת על הנחה ולא על מראה עיניים. הנתבעת אף לא ידעה לומר כיצד ניצבו הרכבים לאחר התאונה ומכאן שאין לה למעשה גרסה לאופן קרות התאונה. כן, שוכנעתי, כי מיקום הנזקים עולה בקנה אחד עם שתי הגרסאות שבפניי. יתרה מזו, אף התובעת לקחה אחריות על התאונה ובעלה הציעה לפצות את התובע בגין נזקיו.

8. הואיל והתאונה ארעה בעת שהנתבעת, אשר לא הבחינה בתובע, פגעה ברכבו של התובע, אשר עמד בצד הכביש. היה על הנתבעת לשים לב ולנסוע בזהירות ולהימנע מפגיעה ברכבים החונים בצד הדרך. משלא עשתה כן הרי היא האחראית לקרות התאונה.

9. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובע "אשם תורם" לקרות התאונה. התובע הודה כי עצר בצד הדרך על מנת לחגור את חגורת הבטיחות. עמידתו בצד הדרך היוותה מפגע אשר במידה ולא היה נעצר שם, אלא במפרץ חניה בהמשך, היתה נמנעת התאונה.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובע "אשם תורם" של 30% לקרות הנזק.

בנוסף, בהעדר אסמכתא מרו"ח בדבר גובה ההכנסה היומית של התובע, יש לדחות רכיב אובדן ימי עבודה. כאשר לרכיב עוגמת נפש וטרחה יינתן ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות.

10. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובעים סך של 3,338 ₪(המהווים 70% ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 29.2.12 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: