בשארה נ' שי ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית, על סך של 15,282 ₪, שעניינה נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים.

בתום הדיון שהתקיים בפני, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, העדויות וחומר הראיות שהוגש. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

טענות התובע, בקליפת אגוז, הן כי רכב הנתבעת 2, נהוג בידי הנתבע 1, פגע ברכב התובע מאחור, וגרם לנזקים הנטענים. הנתבע 1 מסר את פרטיו ופרטי הנתבעת 2 ועזב את המקום.

טענות הנתבעים, בקליפת אגוז, הן כי התאונה המתוארת מעולם לא התרחשה, ומכל מקום לא במעורבות של רכב הנתבעים או של הנתבע 1 כנהגו.

לאחר ששמעתי את עדויות התובע, נוסע נוסף שהיה ברכב, והנתבע, ולאחר שעיינתי במוצגים ובכתבי הטענות, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לדחות את התביעה. הצדדים אמנם הסמיכוני להכריע בתביעה בלא נימוקים, ואף על פי כן אעיר בקצרה, כי שקלתי האם אין מקום לזקוף לחובת הנתבעים את אי-העדת קצין הרכב של הנתבעת 2, ואי-המצאת מסמכים המתעדים את הטיפולים שעברו רכבי הנתבעת 2, ובמיוחד הרכב המדובר, אולם הגעתי למסקנה שריבוי הסתירות בגרסאות עדי התביעה (החל ממקום התרחשות התאונה (ובהקשר זה, אילו רק בהבדל בערים עסקינן, ניחא, אלא שהתיאורים היו מדויקים עד רמת זיהוי הצומת, אולם שונים בעליל זה מזה), עבור דרך תיאור הנהג ברכב שלפי הטענה פגע בהם, שעת הנסיעה לבית החולים, וכלה בזהות כותב התרשומת הנושאת פרטים חלקיים הנוגעים לרכב הנתבעים) מחייב את המסקנה, כי נטל הבאת הראיות לא עבר אל כתפי הנתבעים, וכי לפיכך יש לקבוע, שהתובע לא עמד בנטל השכנוע.

התביעה נדחית בזה, איפוא, והתובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך 1,800 ₪.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ד, 19 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: