בש"פ 2378/15 יניבאור נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.3.2015 בע"ח 26456-03-15 (סגן הנשיא ע' מודריק), בה נדחה ערר על החלטת בית המשפט השלום בתל אביב-יפו מיום 5.3.2015 (סגנית הנשיא נ' פראג לבוא), אשר דחה בקשה של המבקש לעיון חוזר וקבע כי פסילת רישיון הנהיגה של המבקש תימשך עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. ביום 3.4.2014 הוגש כתב אישום כנגד המבקש המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 יחד עם סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה[נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה). כמתואר בכתב האישום, ביום 23.1.2014 פגע המבקש בהולך רגל, קשיש יליד 1934, שחצה את הכביש במעבר חצייה. הולך הרגל אושפז במצב קשה ונפטר כעבור 3 ימים.

3. ביום 27.1.2014 נפסל רישיונו של המבקש לפרק זמן של 90 ימים, בהחלטה מינהלית, מתוקף סמכותו של קצין משטרה לפי סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה. הפסילה הוארכה מעת לעת בהסכמת המשיבה.
4. ביום 8.5.2014, בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המבקש, עד תום ההליכים המשפטיים, בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה. ביום 8.6.2014 ניתנה החלטת בית משפט השלום לתעבורה (סגנית הנשיא נ' פראג לבוא) בגדרה הורתה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש עד לתום ההליכים. בהחלטה נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמבקש אחראי לגרם התאונה הקטלנית וכי לא נסתרה חזקת מסוכנות המבקש. בית המשפט קבע כי התנהגות המבקש באירוע מלמדת על מסוכנותו, וזאת במיוחד נוכח העובדה שהפגיעה בהולך הרגל הייתה במעבר חצייה שאף מוכר למבקש. בית המשפט קבע כי המבקש לא נתן כל הסבר מתקבל על הדעת לכך שלא הבחין בהולך הרגל. כן צוין כי המבקש נזקק לאחר האירוע לטיפול פסיכיאטרי וכי מצבו הנפשי קשה. בנסיבות אלה לא מצא בית המשפט כי המבקש סתר את חזקת המסוכנות שקבע המחוקק בנוגע לתאונה קטלנית, וזאת חרף היעדר עבר תעבורתי מכביד. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי.

           ביום 4.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' זמיר) את הערר. בהחלטה נקבע כי בעבירה שתוצאתה תאונה קטלנית מיוחסת לנאשם חזקת מסוכנות, הניתנת לסתירה, ועל כן הכלל הוא פסילת רישיון נהיגה. בית המשפט קבע כי במקרה דנן אין די בעברו הכמעט נקי של המבקש, ובמסקנת המכון לבטיחות בדרכים לפיה הוא כשיר רפואית להמשיך ולנהוג, זאת לאור העובדה שעיון בתיק החקירה מעלה שמדובר בתאונה שהייתה ניתנת למניעה ולאור מצבו הנפשי של המבקש כתוצאה מהתאונה.

2. ביום 10.11.2014 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לפסילת רישיונו, שעיקרה טענה לכרסום בראיות התביעה בשל עד הגנה שעדותו מצמצמת כנטען את רשלנות המבקש. כן נטען לשינוי במצבו הרפואי-נפשי של המבקש. הבקשה נדחתה ביום 31.12.2014 על ידי בית משפט השלום לתעבורה (סגנית הנשיא נ' פראג לבוא). בהחלטה דחתה את הטענה שחל כרסום בראיות התביעה. אשר לחזקת המסוכנות נקבע, כי לבד מחלוף הזמן, השינוי היחיד מאז ההחלטה הקודמת בעניין, שאושרה בערר, הוא מזכר של הרופא המטפל של המבקש, לפיו אין המבקש סובל כעת מבעיה פסיכיאטרית פעילה. אולם, נקבע, כי המזכר לא ערוך כדין, אך אילו היה מפורט דיו ומוגש כדין היה מקום לשוקלו בכובד ראש, אך בנסיבות הקיימות חזקת המסוכנות לא הופרכה. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי.

           ביום 20.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא, ע' מודריק) את הערר האמור. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לא חל כירסום בראיות התביעה. בית המשפט הבהיר כי מאחר והמשפט בעיצומו וההחלטה בעניין מהימנות העד מטעם ההגנה מסורה לבית המשפט הדן במשפט אין לקבל את הערר.

3. גם הפעם לא נחה דעתו של המבקש ולמחרת היום(!) כבר הגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה לפסילת רישיונו. גם בקשה זו נדחתה ביום 8.3.2015 על ידי בית משפט השלום לתעבורה (סגנית הנשיא נ' פראג לבוא) לאחר שקבע, כי לא נתגלו עובדות חדשות, לא נשתנו הנסיבות, ובוודאי שלא חלף זמן ניכר ממועד הערר האחרון. בית המשפט העיר כי הגשת הבקשה הנוספת לעיון חוזר לאחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.1.2015 בבקשתו הקודמת, תמוהה ביותר.

           המבקש הגיש ערר גם על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שגם הוא נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא, ע' מודריק) ביום 24.3.2015. בהחלטה נקבע כי על אף שמצבו הנפשי של המבקש השתפר אין בכך בגדר שינוי של ממש בכל הנוגע לדפוס הנהיגה של העורר שהוגדר כמסוכן. כמו כן, המשפט מתנהל כבר זמן רב וחלק מהעיכובים שחלו נעוצים במבקש ולכן אין לקבל את הטענה בדבר חלוף הזמן. 

           מכאן בקשת הרשות לערור שבפניי.