ברכה נ' נאמני ואח'

פסק דין

1.התובע הינו בעלים של רכב מסוג סובארו מס' רישוי 7409225.

2.הרכב משמש כמונית.

3.ביום 5.12.07 פגע רכבו של הנתבע 1 ברכבו של התובע מאחור, והדפו לעבר הרכב שעמד לפניו.

לרכב נגרמו נזקים שונים.

4.התובע פנה לשמאי רכב אשר העריך את הנזקים לפי חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה.

5.חברת הביטוח של התובע שילמה לו את הנזקים הישירים, והתביעה הינה בגין מרכיב ההשתתפות העצמית על סך של 5,080 ₪, כינון בסך של 1,389 ₪, ירידת ערך בשיעור של 4.6% בסך של 3,039 ₪, והוצאות, עוגמת נפש ואובדן ימי עבודה, בסך של 5,000 ₪.

6.התובע צירף לכתב התביעה את חוות הדעת ומסמכים נוספים אחרים. כמו כן, צורף כתב סילוק שהוצא על ידי הנתבעת 2 על סך של 5,080 ₪.

7.האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע מס' 1 והנתבעת מס' 2 אינה חולקת על כך.

8.בסעיף 8 לכתב ההגנה אישרה הנתבעת 2 כי התובע זכאי לתשלום בגין ההשתתפות העצמית וכן בגין הכינון. יחד עם זאת, נטען כי התובע אינו זכאי לכל פיצוי בגין ירידת הערך, שכן סכום זה אמור להיות משולם על ידי חברת הביטוח שלו ולא על ידי הנתבעת. בנוסף, נטען שיש לדחות את התביעה בגין הדרישה לפיצוי הנוסף בגין עוגמת הנפש, אובדן ימי עבודה, והוצאות נלוות.

9.בתיק זה התקיימו מס' דיונים, ואף השמאים שנתנו חוות דעת העידו נחקרו בחקירה נגדית.

10.בסיכומי נציג הנתבעת 2 טען נציג הנתבעת כי במקרה דנן היה על השמאי מטעם התובע להכריז על האוטו כאובדן להלכה. עוד נטען כי לו היה עושה כך השמאי, אזי לא היה מרכיב של ירידת ערך ושל כינון.

11.קיימת מחלוקת באשר לשיעור אחוז הנזק. אליבא דהשמאי מטעם התובע, אחוז הנזק עומד על 41.6%, ואילו אליבא דהשמאי מטעם הנתבעת, הנזק עומד על שיעור של 47.6% מערך המכונית.

12.ראשית יצוין כי בהתאם לחוזר מס' 12א של אגף הרכב במשרד התחבורה, הרי שיש לערוך את השומה "למונית או לרכב אחר ללא מיסוי, לצורך קביעת 'הנזק הגולמי', יש להתייחס לשווי הרכב כאילו שולמו עליו מלוא המיסים".

13.לפיכך, ברי כי השמאי מטעם התובע ערך את התחשיב בצורה נכונה.

14.יצוין כי אין מחלוקת כי רק אם הנזק עולה על 60%, אזי מתקיים אובדן מוחלט. לא זו אף זו, הרי שמוסכם על הצדדים שאין חובה להכריז על רכב בו נקבע נזק מעל 45% כאובדן להלכה.

15.במקרה שלפנינו הרכב הנפגע הינו מונית ומהווה את מקור פרנסתו של התובע. המונית לא נפגעה מבחינה מכאנית ונגרמו נזקים לפח.

האינטרס המובהק של התובע הינו לחזור לעבוד עם הרכב בהקדם האפשרי ולהסיע נוסעים.

16.הכרזה על הרכב כאובדן להלכה היתה מביאה לכך שהתובע לא היה חוזר לעשות שימוש ברכב באותו פרק זמן שבו חזר לעבוד (4 ימים).

17.מתוך שלא חלה חובה על התובע או על השמאי מטעמו לדרוש ו/או לקבוע כי קיים אובדן להלכה, הרי שלא היה כל פסול בהתנהגותם.