ברוך נ' וקנין

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בטבריה (כב' השופטת א' אריאלי) מיום 26.3.2012

פסק דין

המבקש והמשיב הינם שכנים. לפי שנטען בתביעה שהגיש המשיב נגד המבקש, המשיב החנה את מכוניתו במקום החניה שהמבקש טוען כי הינו שלו. כיוון שכך עשה המשיב, חסם בנו של המבקש את מכוניתו של המשיב, ולא איפשר לו לצאת. על כן נאלץ המשיב להמשיך למקום חפצו בלא מכוניתו (כשהאירוע כולו ארע בערב שבת). מששב המשיב לביתו הוא מצא, כי מכוניתו נגררה ממקומה, נכתבה עליה כתובת נאצה, ונגרם לה נזק בשל הגרירה.

המבקש התכחש לכך, כי גרר את מכוניתו של שכנו. הוא התכחש לסיפור המעשה כולו, כפי שסופר מפי המשיב.

בית המשפט קמא שמע את בעלי הדין ועדויותיהם וביכר את גירסת המשיב על פני זו של המבקש, וחייב את האחרון בפיצוי על נזקי המכונית, לפי חוות דעת של שמאי שהניח לפניו המשיב, בסך 4,780 ש"ח.

על פסק דין זה מלין המבקש, בבקשת רשות ערעור שהניח לפניי.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה לא ראיתי להיענות לה, אף בלא שאדרש לתשובת המשיב. הלכה למעשה עותר המבקש להתערבותי בממצאים שבעובדה שיצאו מלפני השופטת קמא. בכגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, ושבעתיים יפים הדברים כאשר הממצאים שבעובדה נסמכו, בעיקרם, על התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה המבררת מן העדים. יתר על כן, השופטת קמא שילבה בתוך טעמיה גם דברים שיצאו מפיו של המבקש עצמו בעדותו לפניה, ותמכו בגירסת המשיב, כגון שהעיד, כי המשיב החנה את מכוניתו בחנייתו של המבקש.

אשר לפיצוי שנפסק, מעבר לכך שהסכום הפסוק איננו נראה בלתי סביר, הרי שהוא נסמך על חוות דעת של שמאי, כאשר מנגד לא באה כל חוות דעת מטעם המבקש. על כן אין כל מקום להתערבות בסכום הפסוק.

אשר לטענה, כי לא ניתן בידי המבקש לטעון את טענותיו, דברים אלה אינם מתבססים כלשהו מתוך עיון בפרוטוקול הדיון. גם את טענתו, כי לא הוסברה לו חשיבות הבאת בנו לעדות, אין בידי לקבל. מי שאמור היה לדעת את חשיבות העדות של הבן היה המבקש עצמו, ולא בית המשפט, ואם אמנם כך סבר, היה עליו לזמנו לעדות מטעמו. משלא עשה כן אין לו להלין כי אם על עצמו.

מכל הטעמים הללו – הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג סיון תשע"ב, 03 יוני 2012, בהעדר הצדדים.