ברבי יוני נ' אלסטר שמעון

פסק דין

א. רקע וטענות

בפני תביעות הדדיות הנוגעות למערכת יחסי שוכר- משכיר בהקשר להסכם שכירות שנערך בין התובע לבין הנתבע ביחס ליחידת דיור המצויה ברחוב חבצלת 46 באשקלון המהווה חלק מביתו של הנתבע.

אין חולק כי ביום 25/4/06 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים ולפיו השכיר הנתבע לתובע את הנכס למטרת מגורים לתקופת שכירות של שנה אחת החל מיום 1/5/06 ועד לתאריך 1/5/07.

התובע והנתבע שכנגד - מר ברבי (להלן:"השוכר"), עתר לחייב את הנתבע והתובע שכנגד מר אלסטר (להלן:"המשכיר"), בפיצוי עקב נזקים שגרם המשכיר לטענתו לציודו שלו כשוכר, שנותר בחזקת המשכיר, לאחר שהמשכיר "פרץ" בתאריך 4/3/07 את יחידת הדיור ששכר בתוך תקופת השכירות, סילק את השוכר והוציא את תכולת הדירה מחוצה לה והשכיר היחידה לדייר אחר. השוכר תבע גם פיצוי בגין נזק נפשי, כך שסך תביעת השוכר הועמדה על 17,800 ₪.

השוכר עתר, בתוך כך, לחייב המשכיר בגין הנזקים שגרם לציודו וע"פ הפירוט שלהלן: מכונת כביסה- 2200 ₪ , תנור בישול – 2500 ₪ , גוף מיטה זוגית בעיצוב אמן- 3500 ₪ , מזרן אורטופדי- 2500 ₪ , 2 כסאות פלסטיק- 100 ₪ , מתלי כביסה- 200 ₪ ו- 6800 ₪ - עבור עוגמת נפש.

השוכר טען כי כאשר הגיע לדירה בכדי לקחת את הציוד, המשכיר אמר לו שהציוד אשר אוחסן בחצר הבית הפריע לו ולכן מכר אותו "לאלטה זאכן".

מנגד, הגיש המשכיר, תביעה שכנגד שהועמדה על סך של 17,002 ₪, מהם 15,000 ₪ עוגמת נפש, שנגרמו לו ולמשפחתו עקב עלבונות שהטיח לטענתו השוכר במשפחתו והיותו מטרד לשכנים, וכן מאחר ולא שמר על שקט בתקופת המגורים. לטענת המשכיר, ההשוכר הפר את החוזה בכך שלא שילם את חשבונות החשמל, הגז והכבלים, לא נתן שטר ערבות וגרם למטרד רעש לשכנים ולנתבע עצמו וכן לא סייד את הדירה בצאתו ממנה, ולמעשה הודיע לו כחודשיים לפני תום תקופת השכירות כי הוא לא עומד בהוצאות השכירות ושהוא מעוניין לעבור לגור עם הוריו. לכן, החל המשכיר להראות את הדירה לדיירים פוטנציאליים אחרים, וטען כי הוסכם עם השוכר על סיום ההתקשרות ויציאה מהדירה בתאריך 2/3/07, מועד מוקדם יותר מהמועד המקורי הכתוב בחוזה.

בתוך כך עתר המשכיר לחייב הנתבע בסכומי יתרות חוב ולפי הפרוט שלהלן: צריכת חשמל- 1082 ₪, עלות צינור ווסת גז שנעלמו- 300 ₪, עלות גז- 110 ₪ , עלות ממיר ושלט- 180 ₪, עלות הספקת צבע לשם צביעה שלא נעשה בו שימוש ע"י השוכר - 180 ₪, פינוי ביום 4.3.07 ובאיחור- 150 ₪.

לענין טענות השוכר ובנוגע לציוד, טען המשכיר כי הוסכם עם השוכר שהציוד שנשאר בחצר הבית ימכר, והתמורה שתתקבל עבורו תועבר לתובע וששוויו לא עלה על 800 ₪. לדבריו לאחר שעברה כחצי שנה מבלי שהצליח למכור את הציוד, ומבלי שהתובע דרש אותו חזרה, מכר הנתבע את הציוד "לאלטה זאכן" בסכום של 100 ₪.

בכתב ההגנה שהוגש בתביעה שכנגד, חזר השוכר על עיקר הטענות שהעלה בתביעה העיקרית.

ב. דיון והכרעה

העדים שהעידו בפני הם הצדדים עצמם, מצד אחד השוכר ואשתו, ומצד שני המשכיר.

אין חולק כי תקופת השכירות הסתיימה כחודשיים לפני המועד שנקבע בהסכם. השאלה היא האם נעשה הדבר בהסכמה, או שמא מתוך הפרת החוזה. מצאתי תמיכה לגירסת המשכיר לפיה הוסכם על פינוי מוקדם גם בגירסת השוכר שכן השוכר צירף לתביעתו עותק מתלונה בכתב ששלח למשטרה ביום 19/3/07 ושם ציין "דובר ביננו לבין בעל הדירה לפנותה מוקדם יותר, אך לא היה שום סיכום בענין העזיבה" (סע' 3). לאחר שבחנתי העדויות שבעל פה, המסקנה מעדויות הצדדים הנה, כי הוסכם עקרונית על הקדמת הפינוי והגם שלא הוכח כי נקבע יום מדוייק לפינוי, הניחו הצדדים ברמה מספקת של ודאות בנסיבות הענין כי ההתקשרות תבוא לסיומה, בסוף חודש פברואר 2006 שהרי דמי שכירות גם לא שולמו מעבר לתקופה זו. בהקשר זה השוכר לא שלל את טענת המשכיר כי, עובר להוצאת ציוד השוכר, לא נותרו בדירה ציוד בסיסי כמו ביגוד וכי מתמונות שצירף המשכיר הרלונטיות ליום 3/3/07, נראה כי ארונות ביחידת הדיור היו אכן ריקים מתכולה.

באשר לאחריות המשכיר לנכסי השוכר, מאחר שהצדדים העידו אודות הדברות הדדית בהקשר זה, שוכנעתי מדבריהם כי הוסכם שהמשכיר ימשיך, זמן מה להחזיק בציוד, הגם שיש מחלוקת אודות השאלה, מה הוסכם שיעשה בציוד. בעוד השוכר טען כי היה על הנתבע להחזיק בציוד עד לפינויו טען המשכיר שהוסכם כי ימכור הציוד לצד ג והתמורה תועבר לשוכר.

המשכיר טען בכתב ההגנה כי הציוד היה מונח מעל 6 חודשים בחצר הבית מכוסה ומוגן בניילון, ומאחר ולא נמצא לו קונה ולא ניתן היה ליצור קשר עם השוכר בכדי להודיע לו שייקח את הציוד בחזרה, נמכר הציוד ל"אלטה זאכן". בדיון טען הנתבע כי מכר את הציוד אחרי ששכב בחצר הבית ונהרס (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 24-25).

לדבריו המשכיר מכר הציוד תמורת 100 ₪ לרוכ,ל מאחר שלא מצא קונה במחיר שהשוכר דרש- 800 ₪. לטענת השוכר ניסה ליצור קשר טלפוני עם המשכיר "כדי לבדוק אם אפשר לקחת את הציוד שלי" (עמ' 1 לדיון בפני כב' הש דננברג), שלא השיב לטלפונים. השוכר אישר בעדות, כי בהיותו מציל בתל אביב "לקח לי זמן להגיע לקחת את הציוד שלי". לדברי השוכר כאשר כבר הגיע לקחת הציוד הסתבר כי נמכר תמורת 100 ₪.

מעדויות הצדדים, עולה כי המשכיר הציע למכור הציוד עבור השוכר ולכן על יסוד הצהרותיו , היה רשאי השוכר להניח כי ציודו שמור בחצרו של המשכיר. לכן, מאחר שהמשכיר נקט פעולות בציוד – קנינו של השוכר, רשאי השוכר לפיצוי בגין קנינו, כשמתוך ערך הציוד, כפי שיחושב, יהיה מקום להפחית ערך שמירתו אצל המשכיר, למן המועד בו נעשתה השמירה מ"שמירת חינם" (בתקופת טווח הסכמת השוכר לשמור), ל"שמירת שכר", שהרי אין הגיון כי השוכר יאלץ לשמור על נכסי השוכר עד בלי די.

באשר לערך הציוד- השוכר טען בכתב התביעה כי שוויה של מכונת הכביסה הוא 2200 ₪ ושל תנור הבישול 2500 אך בדיון אישר כי מדובר במכונה ותנור ישנים (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 29-30) ובאשר לשאר הציוד ניתנו הערכות בלבד.

העולה מן המקובץ לענין עתירת השוכר הוא כי יש לקבל באופן חלקי התובענה ועל דרך האמדן ובנסיבות הענין לאחר שבחנתי הטענות לענין סוג, טיב ואיכות הציוד, נסיבות החזקתו כאמור והפחתת שווי שמירה, הנני אומדת את נזקי השוכר לאבדן/מכירת ציודו, על סך של 800 ₪ . לא מצאתי יסוד ובסיס לתובענה בגין עוגמת הנפש, שכן בהקשר זה הטענות הן הדדיות ולא אוכל להעדיף גרסה אחת על פני רעותה.