בר"ע למנות כונסי נכסים על דירת מגורים משום שהסמכות מסורה לבית הדין הרבני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' ס. הנשיא השופטת שושנה ברגר) מיום 19.2.17, בתמ"ש 21514-08-15, במסגרתה קבע בית משפט קמא, כי הסמכות לדון בבקשת המבקש למינוי כונס נכסים למימוש זכויות הצדדים בדירה המשותפת, מסורה לבית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: "ההחלטה").

כשש שנים קודם להחלטה, בתאריך 1.1.11, ניתן בבית משפט קמא פסק-דין ובמסגרתו התקבלה תביעת המבקש לפירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת לצדדים (להלן: "פסק-הדין לפירוק השיתוף"). בית משפט קמא הורה על פירוק השיתוף, ואף נתן הוראות באשר לדרכי פירוק השיתוף, ובכלל זה הורה על מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים.

במסגרת תביעה לחיוב המבקש בתשלום כתובתה של המשיבה ותוספת הכתובה ופיצויים, ניתן מלפני בית הדין הרבני האזורי בחיפה, בהחלטה מיום 12.7.16, צו מניעה האוסר על המבקש לעשות כל דיספוזיציה בזכויותיו בדירה המשותפת, וזאת לצורך הבטחת ביצוע פסק-הדין שיינתן בתביעתה  לתשלום כתובה ולפיצויים.

נתבקשה תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור והצדדים זומנו לדיון לפני במהלכו השלימו את טענותיהם.

השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בבקשת רשות ערעור זו היא - האם עם מתן צו המניעה בבית הדין הרבני, קנה בית הדין סמכות לדון בהליכים הנלווים לפירוק השיתוף ולביצועו בהם מינוי כונס נכסים ניטרלי ומה עם סמכותו של בית משפט קמא, היונקת את כוחה מפסק הדין שהוא נתן לפירוק השיתוף וכן מהוראת סע' 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, המסמיכו, הוא לבדו, ככל שלא הסמיך אחר במפורש, להוסיף וליתן הוראות לשם ביצוע הפירוק?

סקירת ההליכים המשפטיים הרבלנטיים לסוגיית הסמכות

1. הצדדים, בני-זוג לשעבר, נישאו זל"ז כדמו"י ביום 24.2.77, ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים (כולם כיום בגירים).

2. הצדדים מתדיינים ביניהם בערכאות השונות מאז שנת 1998, ובהן בית המשפט לענייני משפחה, בתי הדין הרבניים (האזורי והגדול), ואף בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.

3. הצדדים התגרשו זמ"ז ביום 31.1.05.

            חרף גירושי הצדדים לפני למעלה מ- 12 שנים וחלוף כ- 19 שנים מפרוץ הסכסוך ביניהם, לא השכילו הצדדים לסיימו.

4. אין בדעתי והדבר גם אינו דרוש, לסקור את כל קורות הסכסוך וההליכים המשפטיים, ולכן יובאו הדברים בתמצית.