בר"ע בת"ק בנושא פיצויים בגין איחור במסירת הדירה ע"י חברת בניה לקונה

הרקע וטענות הצדדים

1. המשיבים רכשו דירה מן המבקשת אשר הינה חברת בנייה. המבקשת מסרה את הדירה למשיבים באיחור של עשרה חודשים ועשרה ימים מן המועד שצוין בהסכם הרכישה(מועד הכניסה לדירה על פי החוזה אמור היה להיות ביום 30.7.2013 כאשר בפועל נכנסו המשיבים לדירה ביום 9.6.2014).

קודם מסירת הדירה החתימה המבקשת את המשיבים על הסכם התחשבנות סופי בגין פיצוי באיחור במסירת הדירה כך שהפיצוי יעמוד על 26,000 ₪. המשיבים סבורים כי מדובר בפיצוי נמוך מן הפיצוי המגיע להם על פי חוק כאשר לטענתם אולצו תוך לחץ על ידי המבקשת לחתום על ההסכם. לפיכך, הגישו המשיבים תביעה בבית משפט לתביעות קטנות ותבעו את יתרת הפיצוי המגיעה להם, תוך שהטעימו כי בשל נסיבות החתימה על ההסכם, אין בכך משום ויתור על יתרת הפיצוי המגיע להם לפי חוק.

            מנגד טענה המבקשת, כי המשיבים חתמו על ההסכם מרצונם וכי גובה הפיצוי הנתבע אינו נכון שכן לפי התנאים המצוינים בהסכם המכר, בנסיבות מסוימות איחור במסירה לא יחשב כאיחור המצדיק פיצוי. לחילופין נטען, כי אף אם מגיע למשיבים פיצוי הרי החישוב שנעשה אינו נכון.

2. בית המשפט קמא שמע את הצדדים והכריע בפסק דינו, כי יש מקום לקבל את התביעה וכי המשיבים זכאים לפיצוי נוסף בגין האיחור במסירה, זאת לאחר שבחן את מכלול טענות הצדדים - הן באשר למשך האיחור הטעון פיצוי והן באשר לגובה הפיצוי. באשר לתקופת האיחור קבע בית המשפט, כי מתקופת האיחור של עשרה חודשים ועשרה ימים יש להפחית 93 ימים: שבוע עיכוב בשל המצב הביטחוני; שבוע ימים בשל סערת גשמים; שבועיים עיכוב עקב עבודות שינוי; וכן 65 ימי עיכוב נוספים בשל עיכוב שנגרם על ידי גורמי התכנון. מכאן נפסק כי על המבקשת לשלם למשיבים פיצוי בגין איחור של שבעה חודשים ותשעה ימים (כאשר הפיצוי יינתן אף בגין החודשיים הראשונים).

עוד ציין בית המשפט, כי ההוראה הנוגעת לפיצוי בחוק המכר(דירות) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר") הקבועה בסעיף 5 א לחוק, הינה הוראה קוגנטית. לכן אין משמעות להסכמת המשיבים לפיצוי נמוך הנוגדת את הוראות החוק, שכן בחוק נקבע כי אם הפיצוי החוזי יהיה נמוך יותר, יחול זה המוסכם בחוק.

באשר לאופן חישוב גובה הפיצוי קבע בית המשפט, כי בהתאם לחוק המכר יש לשלם פיצוי בגובה של פי 1.5 משכר הדירה סביר של דירה דומה באותו אזור. נוכח כך, כאשר המשיבים טענו כי שכר דירה ממוצע באזור עומד על סך של 3,300 ₪  - טענה אשר לא נסתרה על ידי המבקשת, קבע בית המשפט כי הפיצוי יעמוד על סך של 4,800 ₪ בגין כל חודש של איחור במסירה. נוכח כך, חייב את המבקשת לשלם למשיבים בגין תקופת האיחור במסירה, סך כולל של 35,000 ₪ וכן  1,500 ₪ בשל עוגמת נפש שנגרמה למשיבים ו600 ₪ בגין הוצאות משפט. בית המשפט אף דחה את טענת הקיזוז שהעלתה המבקשת.

על פסק דין זה מוגשת בקשת רשות הערעור שלפני.

3. בבקשת רשות הערעור שבה המבקשת על טענותיה, כי כלל לא התקיים איחור המזכה את המשיבים בקבלת פיצוי בהתאם לחוק המכר, וכי המבקשת העניקה למשיבים, כפי שהוסכם פיצוי בסך 26,000 ₪ וזאת לפנים משורת הדין. עוד נטען, כי המשיבים חתמו על ההסכם מרצונם ובמסגרתו ויתרו על תביעות עתידיות; כי שגה בית המשפט קמא באשר לחישוב ימי העיכוב בגין המצב הביטחוני, ימי הסגר, ימי הגשמים וכי היה מקום לקבוע כי קיים עיכוב מוצדק לתקופה ארוכה הרבה יותר; וכי חלק מן העיכוב נבע משינויים שביצעו המשיבים בדירה וכן  שינויים שנדרשו על ידי הג"א ומכיבוי אש. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו כי שכר הדירה המקובל לדירה בגודל זה בקרית מלאכי הינו 3,300 ₪ ובכך שלא הורה על קיזוז עלות התקנת המסנן וגלאי האש וכן קיזוז של 25,000 ₪ בגין החלפת ריצוף שנתבקשה על ידי המשיבים.

לפיכך עתרה המבקשת לקבל את הבקשה ולבטל את פסק הדין תוך חיוב המשיבים בהוצאות הבקשה, ולחילופין להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לבחינת הנסיבות מחדש.

דיון והכרעה

4. לאחר ששקלתי את טענות המבקשת ועיינתי בכתבי הטענות ובפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה בלא שראיתי צורך בקיום דיון במעמד הצדדים.
5. מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולים המקובלים, על ידי הליך מהיר ולא יקר, וזאת בעוד שהגשת תביעה במסלולים הרגילים לעיתים אינה כדאית בשל סכום התביעה הנמוך אל מול עלות ניהול ההליך. בתי המשפט לתביעות קטנות אף הוקמו כדי למנוע את הצפתם של בתי המשפט בתביעות בסכומים קטנים על ידי ניהול ההליך בצורה מהירה ויעילה [רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, עמ' 191 (1994) וראו גם רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ (17.9.09); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' שרית מנדל (18.1.07)].
6. מתכלית זו אף נובעת קביעתו של המחוקק כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). מכאן המשקל המשמעותי שיש ליתן להכרעת בית המשפט אשר בפניו נדון העניין.

נוכח ייחודו של ההליך כמתואר לעיל ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, נקבע כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה אלא תנתן במשורה, שאחרת יהא בכך כדי להביא להארכת ההתדיינות ולייקור ההליך, ובכך תסוכל מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות:

  "...אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין שמקורו בתביעה קטנה הינה מחמירה עוד יותר, ולפיכך היא תינתן רק במקרים חריגים ביותר שעולה בהם שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר או שניכר בהם "עוול זועק" ... אימוצה של אמת מידה זו היא מחויבת המציאות כשמדובר בתביעה קטנה, בהתחשב בתכליתו של הליך התביעות הקטנות שנועד להיות הליך חסכוני, יעיל ופשוט ..." [רע"א 7220/13 עמיחי אלראי נ' אברהם גולדמן, יו"ר ארגון גמלאי אגד (10.12.2013)].