בר"ע 45368-06-14

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (ב"ל 36190-03-14; סגנית הנשיא איטה קציר), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לעניין נפגעי עבודה (להלן גם הוועדה) מיום 28.1.14.

2.המבקש נפגע בתאונת עבודה מיום 30.10.08 ואובחנה אצלו הפרעת התסגלות מתמשכת עם מרכיב דכאוני. עדה רפואית מדרג ראשון מיום 21.5.13 קבעה לו נכות יציבה בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב)(2) , ולאחר הפעלת תקנה 15 במחציתה עמדה נכותו המשוקללת על 15% מיום 1.2.09.

ועדה רפואית לעררים מיום 5.11.13 דנה בערר שהגיש המבקש על גובה הנכות. הוועדה ערכה למבקש בדיקה קלינית וביקשה להפנות את המבקש לאבחון פסיכודיאגנוסטי מקיף. בכינוסה הבא של הוועדה, ביום 28.1.14, התייחסה הוועדה לאבחון פסיכודיאגנוסטי מיום 29.11.13 ולחוות דעתו של ד"ר קירש מיום 8.10.13, והחליטה לדחות את הערר ולהותיר את החלטת הוועדה מדרג ראשון על כנה. מכאן הערעור לבית הדין האזורי.

3.בית הדין האזורי בפסק דינו דחה את הערעור וקבע כי הוועדה נימקה את החלטתה בנוגע לנכותו הנפשית של המבקש, לא נפלה טעות משפטית בהתייחסותה לאבחון הפסיכודיאגנוסטי, והתייחסה כנדרש גם לחוות הדעת של ד"ר קירש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

4.בבקשת רשות הערעור נטען כי הוועדה לא פירטה ונימקה את מסקנותיה לגבי אחוזי נכותו של המבקש. על פי הטענה, הוועדה לא פירטה מספיק מדוע קביעתה מנוגדת לקביעה בחוות דעתו של ד"ר קירש, ולא פירטה מהי דרגת החומרה של ההפרעה שנקבעה באבחון הפסיכודיאגנוסטי. עוד טוען המבקש כי לא ברור מהחלטת הוועדה מהן הבדיקות הקליניות שנערכו לו, ואילו ממצאים רפואיים נקבעו על ידי הוועדה שאינם תואמים את ממצאיו של ד"ר קירש.

5.לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה, בפרוטוקול הוועדה, בנימוקי הבקשה ובכלל חומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה מתן רשות ערעור. לא שוכנעתי מטענות ב"כ המבקש כי קיים טעם להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי.

6.עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי היא ערכה למבקש בדיקה קלינית בכינוסה הראשון מיום 5.11.13, כאשר בין ממצאיה ציינה כי: "...ניתן לזהות סימני מצוקה הסתגלותית בעוצמה קלה עד מתונה לכל היותר אין עדות לדיכאון מג'ורי...". בכינוסה השני, ביום 28.1.14, הוועדה התייחסה, כפי שנדרש ממנה, לאבחון הפסיכודיאגנוסטי וציינה ממצאים העולים ממנו לפיהם המבקש מגלה עצמאות בתפקוד היומיומי ואינו זקוק לעזרה, ועם זאת קיימת עדות להפרעת הסתגלות בתחום הרגשי. באשר לחוות דעתו של ד"ר קירש, הוועדה מתמודדת עם המסקנה המופיעה בה, ומנמקת כי הקביעה בחוות הדעת מנוגדת לחלוטין לממצאי הבדיקה הקלינית שערכה ולממצאי הערכה תפקודית בועדות של המוסד לביטוח לאומי, ולכן קביעתה מנוגדת לקביעה שבחוות הדעת. בכך נחה דעתי כי הוועדה נימקה את החלטתה כנדרש ולא נפלה טעות משפטית בהחלטתה, כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו.

7.סיכומו של דבר – בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ד (14 ספטמבר 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: