בר"ע 39850-05-15

השופטת לאה גליקסמן:

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 5.5.2015 (השופטת מיכל נעים דיבנר; בל 22025-03-14).

    

   הרקע לבקשה, כעולה מהחלטתו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק:

2. המבקשת הגישה למשיב (להלן – המוסד) תביעה לתשלום דמי אבטלה לתאריך קובע 1.5.2013 בקשר לעבודתה הנטענת בחברת מינוף ייעוץ והנדסה בע"מ (להלן – החברה). בעלה של המבקשת הוא המנהלים ובעל המניות היחיד בחברה.

3. התביעה נדחתה במכתב המוסד מיום 25.8.2013 בנימוק כי "עבודתך מוגדרת כעזרה משפחתית ולא התקיימו יחסי עובד ומעביד".

4. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה, ובכתב ההגנה המוסד טען כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המבקשת לבין החברה. בדיון מקדמי שהתקיים ביום 15.5.2014 טענה ב"כ המוסד כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד וכי פעילותה של המבקשת הייתה "לכל היותר בחזקת עזרה משפחתית". בהחלטה מאותו מועד נקבע כי "מדובר בתביעה לדמי אבטלה אשר נדחתה מחמת טענה להעדר קיומם של יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין העסק שבבעלות בעלה".

5. בדיון שהתקיים ביום 23.10.2014 נשמעו עדויות מטעם הצדדים, ונקבע כי יוגשו סיכומי טענות בכתב.

6. בסיכומי טענותיו העלה המוסד לראשונה עילת דחייה חדשה שלפיה אמנם מעורבותה המשמעותית של המבקשת בחברה אינה בגדר "עזרה משפחתית גרידא", אולם יש לראות במבקשת עצמאית בחברה שבניהול בעלה ולא כעובדת שכירה. כמו כן טען המוסד כי למבקשת שליטה עקיפה בחברה שבעלה בעל מניות יחיד בה, ולכן יש לראותה כבעלת שליטה בחברת מעטים שאינה מבוטחת בביטוח אבטלה על פי סעיף 335(ה) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984.

7. המבקשת טענה כי העלאת הטענה המשפטית החדשה לראשונה בסיכומי המשיב מהווה הרחבת חזית אסורה שיש לדחותה על הסף. כמו כן טענה כי בחינת הראיות מעלה כי עבדה בחברה כשכירה והתקיימו יחסי עובד מעביד.