בר"ע 39250-07-14 נ' ש' נ' המוסד לביטוח לאומי

השופט עמירם רבינוביץ

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (ב"ל 53591-02-14; הנשיאה ורד שפר) בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20.1.14 (להלן- הוועדה).

2. ביום 23.11.11 המבקש נפל ונחבל בפרק ירך ימין בתאונה אשר הוכרה על ידי המשיב (להלן - המוסד) כתאונת עבודה. בגין התאונה נקבעה למבקש דרגת נכות יציבה בשיעור של 10% החל מיום 1.11.12 לפי פריט 35(1)(ב) בחלק א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה)תשט"ז-1956 , בשל השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות ו- 0% נכות לפי פריט 47(5)(א) לתוספת בגין התקצרות עד 2 ס"מ ברגל אחת.

3. על קביעת הוועדה הרפואית לעררים הוגש ערעור לבית הדין האזורי, וביום 22.10.13 ניתן פסק דין (השופט חיים ארמון; ב"ל 10865-06-13, להלן – פסק הדין הראשון) בו נקבע, כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שהוועדה תתייחס לעניין הצלקת של המבקש. כמו כן נקבע כי "נוכח אבחנתו של ד"ר פינקלשטין בסיכום הביקור מיום 7/1/13, בדבר חשד של AVN, תתייחס הועדה לשאלת ה- AVN. בענין זה תקבע הועדה אם המערער לקה ב- AVN, ואם כן – האם הדבר נובע מהתאונה מיום 23/11/11, ואם מוצדק לקבוע למערער דרגת נכות בשל כך." עוד נקבע כי אם הוועדה תגיע למסקנה שיש לקבוע למבקש דרגת נכות העולה על הדרגה שהיא קבעה לו לפני כן, הוועדה תשקול מחדש את הפעלת תקנה 15.

4. בהתאם להוראות פסק הדין הראשון, הוועדה התכנסה ביום 20.1.14 והחליטה להשאיר את אחוזי הנכות אשר נקבעו למבקש על כנם.

5. המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, ושם טען בתמצית, כי הוועדה לא הפנתה את המבקש לבצע בדיקת הדמיה מתאימה; כי הוועדה הצדיקה את עמדתה הקודמת והתחפרה בה; כי היה על הוועדה לערוך למבקש בדיקה פיסית מחודשת באשר ליכולות התפקוד שלו; לא ייתכן שנכותו של המבקש תישאר על כנה כשנמצאה מחלה נוספת; היה על הוועדה לשקול מתן נכות זמנית; הוועדה לא נימקה מדוע הצלקת שיש למבקש אינה מקנה נכות כלשהי; הוועדה לא קיימה את הוראות פסק הדין ולא דנה במחלת ה- AVN.

6. מנגד, טען המוסד כי לא נפל פגם משפטי כלשהו בהחלטת הוועדה; בעניין הצלקת - הוועדה בדקה את הצלקת, ציינה את ממצאי בדיקתה וקבעה כי לא נותרה נכות בגין הצלקת; הוועדה התייחסה למחלת ה- AVN והסבירה כי לא ניתן לאבחן את המחלה בצילומי רנטגן רגילים, וכי בכל מקרה הנכות נקבעת בהתאם לבדיקה הקלינית/תפקודית ולא בהתאם לבדיקה ההדמייתית; בישיבתה הקודמת של הוועדה, הוועדה בדקה את המבקש וציינה טווחי תנועה וממצאים קליניים. בהתאם להוראות פסק הדין היה על הועדה לבחון את החלטתה נכון למועד ישיבתה הקודמת, והוועדה לא נדרשה לבדוק מחדש את המבקש; ככל שחלה החמרה במצבו של המבקש אז עליו לפעול להגשת תביעה להחמרת מצב.

7. בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקש בקובעו, כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין. בעניין הצלקת - קביעת הוועדה היא קביעה רפואית מקצועית, ובניגוד לטענת המבקש, אורך הצלקת כשלעצמו אינו מזכה בנכות. באשר למחלת ה-AVN ציין בית הדין האזורי, כי מרבית טענות המבקש אינן מתייחסות לאופן פעולת הוועדה בהקשר להוראות פסק הדין. כך, לפי פסק הדין הוועדה כלל לא נדרשה לבצע למבקש בדיקה פיסית או להורות על ביצוע בדיקה הדמייתית זו או אחרת, ולכן יש לדחות את טענות המבקש בעניין זה. בית הדין האזורי הוסיף, כי מפרוטוקול הוועדה עולה שהוועדה התייחסה באופן יסודי ומקיף לשאלת ה- AVN. כמו כן הוועדה קבעה באופן מפורש כי לכל היותר המבקש סובל מ- AVN מדרגה ראשונה, אך אין מקום לקביעת דרגת נכות בגין ממצא זה לאור תוצאות בדיקתו הפיסית של המבקש, ובכך קיימה הוועדה את הוראות פסק הדין.

8. בבקשה שלפניי טענתו העיקרית של המבקש כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי לא היה על הוועדה לבדוק את המבקש, וזאת מכיוון שבפסק הדין נדרשה הוועדה להתייחס לשאלת ה – AVN "ואם מוצדק לקבוע למערער דרגת נכות בשל כך". לטענת המבקש, הוראה זו כוללת בתוכה הפעלת שיקול דעת של הוועדה האם לבדוק את המבקש, שהרי כיצד תיקבע נכותו ללא בדיקה פיסית. עוד טוען המבקש, כי הוועדה למעשה "התחפרה" בעמדתה הן בעניין זה, והן בעניין הצלקת, ועל כן יש להשיב את עניינו לדיון בפני ועדה בהרכב חדש.