מוחמד אדהם גומא נ' משק קלוסקי בע"מ

השופטת לאה גליקסמן

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת נטע רות; ת"צ 27708-09-12), שבה נתקבלה בחלקה בקשתו של המבקש לאישור תובענה שהגיש המבקש כתביעה ייצוגית.

2. המבקש הוא נתין זר תושב סודאן, שמעמדו החוקי בישראל לא הוסדר. המשיבה עוסקת בחקלאות ובגננות, והמבקש הועסק על ידה. עילת התביעה שבנוגע אליה אושרה הבקשה הייתה שיעור הניכוי בגין שכר דירה. לטענת המבקש, המשיבה ניכתה משכרו בגין שכר דירה סך של 400 ₪ לחודש, סכום העולה על סכום הניכוי המירבי על פי הוראות הדין.

3. בהחלטה מושא הבקשה קבע בית הדין האזורי כי הבקשה מתקבלת בחלקה, והגדיר את חברי הקבוצה כ"כל עובדי המשיבה שהינם נתינים סודנים ואריתריאיים שעבדו במשיבה בתקופה שמיום 1.8.2011 עד חודש ספטמבר 2012 (כולל)". בקביעת הגדרה זו של הקבוצה, דחה בית הדין האזורי את טענתו של המבקש כי המשיבה ניכתה את הסכום האמור עוד לפני חודש אוגוסט 2011, החל מתחילת עבודתו אצלה בשנת 2010, וכי ניכתה את הסכום האמור לעובדים חברי הקבוצה האחרים משנת 2005, אך לא נתנה לכך ביטוי בתלושי השכר. להוכחת טענתו זו הסתמך המבקש, בנוסף על עדותו, גם על כתבי בית דין שהוגשו בהליך אחר – תביעת עובד אחר נגד המשיבה (ס"ע 39735-10-11; להלן – התיק האחר), שיוצג גם כן על ידי ב"כ המבקש. כאמור, בית הדין האזורי דחה את טענת המבקש וקבע כי "המבקש לא הוכיח טענה חמורה זו", ובכלל זאת לא זימן לעדות עובדים נוספים על מנת לתמוך בה; עיון בתיק האחר מעלה כי מדובר בתביעה שהוגשה בעילה שונה שעניינה תשלום שכר נמוך מהשכר המגיע, בהתחשב בהיקף עבודתו של התובע שם, להבדיל מביצוע ניכויים שלא כדין; התובע בתיק האחר לא זומן לעדות למרות שעל פני הדברים לא הוצגה מניעה לכך. בית הדין האזורי ציין כי הוא ער לכך שהמשיבה לא הכחישה במסגרת כתב ההגנה את הניכויים משכר העובד ואף טענה כי מדובר בניכוי שנעשה כדין, אלא שמתוך המסמכים החלקיים שהגיש המבקש קשה לעמוד על כך שהשאלה שעמדה להכרעה באותו ענין נגעה לניכוי שלא כדין להוצאות מדור בניגוד לדין לפני חודש אוגוסט 2011; כמו כן במסגרת התצהירים שהגישה המשיבה בתיק האחר היא כפרה בעצם הניכוי משכר העובד, וגם בתצהיר שהגיש המבקש בתיק האחר לא נטען לניכוי קבוע של 400 ₪ משכרו בשל הוצאות מדור אלא לתשלום שכר בחסר. בית הדין האזורי הוסיף כי לא מן הנמנע כי הגשת התביעה בתיק האחר הייתה המניע לרישום הניכוי בתלושי השכר החל מחודש אוגוסט 2011 על מנת להתמודד עם תביעות עתידיות של תשלום שכר בחסר לעובדים מסוימים בקבוצה, אלא שמכך אין ללמוד כי המשיבה אכן ניכתה משכרם של כל העובדים חברי הקבוצה ניכוי כאמור לפני חודש אוגוסט 2011 בגין הוצאות שלטענתה נשאה בהן.

   על יסוד כל האמור, קבע בית הדין האזורי כי עילת התביעה של המבקש, הרלוונטית גם להגדרת הקבוצה, קמה החל מחודש אוגוסט 2011 ואילך, מועד שבו החלה המשיבה לרשום בתלוש השכר ניכוי בסך של 400 ₪ בגין שכר דירה.

4. בקשת רשות הערעור סבה על קביעתו של בית הדין האזורי כי עילת התביעה של המבקש קמה רק מחודש אוגוסט 2011, וכי חברי הקבוצה הם עובדי המשיבה שהם נתינים סודנים ואריתראיים שעבדו במשיבה מיום 1.8.2011 עד חודש ספטמבר 2012 (כולל). לטענת המבקש, החלטת בית הדין האזורי כפי שהיא ניתנה מהווה למעשה סוף פסוק לבקשה בעניין התובענה הייצוגית ועלולה לגרום נזק של ממש לתוצאת המשפט; מדובר בעוול שנעשה לתובע ולכל הקבוצה שהוגדרה על ידי בית הדין; המשיבה זכתה פעמיים על ידי עשיית העוול, הן בכך שלא רשמה את הניכוי שלא כדין בספריה על כל המשתמע מכך והן בכך שנפטרה מהחובה להחזיר את הניכוי שלא כדין בעד התקופה שקדמה למועד שבו החלה לרשום את הניכוי; לא הייתה סיבה שלא לקבל את עדותו של המבקש כי נוכה לו סך של 400 ₪ מהחודש הראשון לעבודתו במשיבה; בית הדין האזורי טענה בניתוח הראיות האובייקטיביות שהיו לפניו, כתבי בית הדין בתיק האחר, ובכלל זאת לא נתן משקל ראוי להודאת המשיבה בכתב ההגנה כי ניכתה משכרו של העובד התובע בתיק האחר בגין שכר דירה, ומכך שהמשיבה הציגה מסמכים לעניין עלויות השכירות והוצאות נלוות כגון חשמל החל משנת 2006, ומהוראות חוזה העבודה שבין המשיבה לבין העובדים; קביעתו של בית הדין האזורי כי לא הוכח כי הניכוי החל לפני חודש אוגוסט 2011 אינה עומדת במבחן הסבירות. נוכח האמור התבקש בית הדין לקבל את בקשת רשות הערעור ולקבוע כי הניכוי בגין שכר דירה בסך של 400 ₪ בוצע החל מיום 1.9.2005 כנטען בבקשה, או למצער החל מיום 1.4.2009, מועד תחילת עבודתו של העובד התובע בתיק האחר.

5. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לצירוף ראייה – כתב התביעה בתיק האחר, שממנו עולה כי עניין ניכוי בגין הוצאות לינה שלא כדין היה אחת מעילות התביעה בתיק האחר. בהקשר זה נטען כי במקרים המתאימים עדיפה עשיית צדק על שמירת הפרוצדורה; לב"כ המבקש היה נדמה שהגיש את המסמך במהלך הדיון ביחד עם כתב ההגנה, וכנראה שחלה תקלה בעניין זה.

6. המשיבה התנגדה הן לבקשת רשות הערעור והן לבקשה לצירוף ראייה. המשיבה טענה כי קביעתו של בית הדין האזורי היא קביעה עובדתית, המעוגנת בראיות בכתב אשר היו לפניו, ויש לדחות את טענת המבקש, שהיא טענה בעל פה כנגד מסמכים וראיות רבות בכתב; גם המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין האזורי על פי החלטה מיום 15.9.2013, וביניהם תלושי שכר ודיווחים לרשויות המס, מחזקים את טענות המשיבה לעניין תחילת מועד הניכוי בגין שכר דירה; על המבקש לעמוד בסטנדרט שכנוע גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה רגילה. אציין, כי המשיבה העלתה טענות נוספות לעניין עצם אישור התובענה כתביעה ייצוגית, אולם טענות אלה אינן רלוונטיות להכרעה בבקשה, ולכן אין מקום לפרטן ולדון בהן.

7. בכל הנוגע לבקשה לצירוף ראייה טענה המשיבה כי יש לדחותה, שכן לא מתקיימים התנאים להגשת ראייה נוספת בשלב הערעור – אי הבאת הראייה נבעה מנסיבות שאינן תלויות בבעל הדין. במקרה הנדון, נוכח העובדה שהמבקש ייצג את העובד בתיק האחר ברור כי לא מתקיים תנאי זה. בנוסף, הבקשה הוגשה בניגוד לנהול, והראייה הנוספת צורפה לבקשה; אין בראייה הנוספת כדי לתרום להכרעה בבקשה לאישור התובענה הייצוגית.