בר אל ואח' נ' חדד

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 19.10.12 ראש העין.

2. לטענת התובעים, רכבם נסע ברח' קנדי מדרום לצפון ונסע בצומת מתוקף זכות קדימה הנתונה לו. בעודו בתחום הצומת הבחין ברכב הנתבעת אשר לא ציית לתמרור 302 עצור, תן זכות קדימה, נכנס לצומת ופגע ברכב התובעים. בשיחה טלפונית הציע בעלה של הנתבעת לשלם 2,000 ₪ בלבד בגין הנזק שנגרם ובהמשך חזר בו מהסכמתו וסירב לתבוע את חברת הביטוח.

3. לטענת הנתבעת, עצרה בעצירה מוחלטת בכניסה לצומת בה מוצב תמרור עצור, תן זכות קדימה. הנתבעת הסתכלה ימינה ושמאלה והחלה בנסיעה כשלפתע הגיח רכב התובעים בנסיעה פראית שלא תואמת את תנאי הדרך ואת תמרור 208 מעליו תמרור 9 המורה על עבודות בכביש. בנוסף, תובע נסע במרכז הכביש שהוא דו סטרי בעת ארוע התאונה. הנתבעת טענה כי לאחר התאונה שאלה את התובע באיזה מהירות נסע והלה השיב לה "מה זה משנה? נסעתי 200 קמ"ש את לא עצרת בעצור".

דיון:

4. התובע חזר בפני על גרסתו לפיה נסע במהירות 30 קמ"ש ברחוב לו מוקנית זכות הקדימה כאשר התובעת הגיעה לצומת מצידו השמאלי בו מוצב תמרור עצור. התובע טען כי הנתבעת לא נתנה לו זכות קדימה, נכנסה לצומת ופגעה בדלתו האחורית. התובע טען כי הבחין בה רק ברגע התאונה. הנתבע הכחיש כי התמרור המורה על נסיעה ימינה ושמאלה בלבד היה מוצב בעת התאונה, אך טען כי גם אם היה מבקש לפנות ימינה או שמאלה התאונה היתה מתרחשת עם כניסת הנתבעת לצומת.

התובעת העידה אף היא כי נסעה עם בעלה שנהג ברכב וכי הנתבעת הגיעה מרחוב בו מוצב תמרור עצור, נכנסה לצומת ופגעה בדלת האחורית של רכבם. אשת התובע טענה כי הבחינה בנתבעת בטרם הפגיעה, "מהתחלה שנכנסו לצומת" לצומת וראתה כי הנתבעת עומדת להתנגש בהם. אשת התובע טענה כי "ראיתי אתה נכנסת איתנו לצומת" (עמ' 2 שורות 24-26).

5. הנתבעת טענה כי אספה את בנה מהגן ועצרה בתמרור עצור אך מצידה הימני ניצבת חומה המקשה על שדה הראיה. הנתבעת טענה כי הסתכלה ימינה שמאלה והחלה לגלוש לצומת אך התובע הגיח לצומת במהירות מימין ופגע בה. הנתבעת טענה כי לתובע היה מוצב תמרור נסיעה ימינה או שמאלה בלבד לאור העבודות בכביש וכי התובע בניגוד לתמרור נסע ישר בצומת. לאחר התאונה שאלה את התובע באיזה מהירות הגעת לא הבחנתי בך והוא אמר לה שמהירותו אינה רלוונטית מאחר ולנתבעת קיים תמרור עצור.

בעלה של הנתבעת טען כי סירב לחתום על מסמך שהציג בפניו התובע לאחר התאונה. בנוסף, טען כי התובע שינה גרסאותיו לתאונה שכן בתחילה טען כי הבחין בה מרחוק אך היתה לו זכות קדימה.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני קובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, הנתבעת עצמה הודתה כי נכנסה לצומת אשר מוצב בה תמרור עצור. מכאן שזכות הקדימה מסורה לנתבע אשר נכנס לצומת מצידה הימני.

7. הואל והתאונה ארעה בעת שהנתבעת נכנסה לצומת בה זכות קדימה מסורה לתובע, היה עליה להבחין בתובע המגיע מצד ימין ולתת לו להשלים את המעבר. משלא עשתה כן הרי היא האחראית לקרות התאונה.

8. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובע "אשם תורם" לקרות התאונה. על פי עדותה של התובעת הבחינה ברכב הנתבעת מהתחלה עם כניסתם לצומת וכי הרכבים נכנסו בעת ובעונה אחת לצומת. יתרה מזו, עפ"י עדותה של הנתבעת, התובע נסע במהירות. עדות זו מקבלת תמיכה בדבריו של התובע לנתבעת לאחר התאונה בה טען כי מהירותו אינה רלוונטית בשעה שלה מוצב תמרור עצור. לא זו אף זו. בצומת מוצב תמרור המתיר נסיעה ימינה ושמאלה והתובע נסע ישר בניגוד לחוק. בנסיבות המפורטות לעיל, בשעה ששני הרכבים נכנסו בו זמנית לצומת, סבורה אני חובת הזהירות היה מוטלת על שניהם בחלקים שווים.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובע "אשם תורם" של 50% לקרות הנזק.

בנוסף, סבורה אני כי יש להפחית הרכיב הנתבע בגין ירידת ערך משמדובר ברכב ישן מודל שנת 1999 וכן להפחית רכיב ימי עבודה, משלא הוכח אובדן 3 ימי עבודה ולא צורפה חוו"ד רואה חשבון.

9. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה.

הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 4,292 ₪ (המהווים 50%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 2.12.12 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 200 ₪ בצרוף אגרת משפט בסך 50 ₪. סכומים אלה ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.