בקשת סעד זמני במסגרת תביעה לשלום בית ולהכרזת האשה כמורדת

בקשת הבעל לעיון חוזר בהחלטת ביה"ד מיום י"ב באדר א' תשע"ו (21.2.2016).

ביום א' במרחשוון תשע"ו (14.10.2015) פתח הבעל תיק שלום בית ולחלופין תיק להכרזת האשה כמורדת. ביום י"ז בטבת תשע"ו (29.12.2015) התקיים דיון שבו טען הבעל כי האשה עזבה את הבית ולקחה עמה, שלא כדין, רכב מחשב ואייפד הרשומים ע"ש חברה שהיא בבעלותו. הבעל תובע מאשה להשיב את המיטלטלין, שכן הדבר גורם נזקים והפסדים לבעל. מנגד טענה האשה כי הבעל נתן לה את המיטלטלין במתנה ולכן אינה חייבת להשיבם.

ביום י"ג באדר א' תשע"ו (22.2.2016) הוצאנו החלטה בזה"ל:

"בקשה דחופה מטעם הבעל למתן צו בבקשה להחזרת הרכב, האייפד והמחשב ובקשה להקדמת מועד הדיון הקבוע ליום 05/06/16.

בפני ביה"ד לא הוגשה תביעת רכוש, על כן, אין סמכות לביה"ד לתת צו בעניין החזרת הרכב, המחשב והאייפד."

ביום ט"ו באדר א' תשע"ו (24.2.2016) ביקש ב"כ הבעל מביה"ד לעיין בהחלטה הנ"ל מחדש בזה"ל:

"3. נראה כי נפלה שגגה מלפני ביה"ד הנכבד, הבעל הגיש תביעה לשלום בית, להכרזה על האשה כמורדת, פיצויים ומתן צווים נוספים כאשר בתביעה זו נתבעת האשה גם ביחס להחזרת הרכב, המחשב והאייפד וכו'."

לאחר עיון חוזר, ביה"ד הגיע למסקנה כי יש מקום לשינוי חלקי של החלטה הנ"ל מהנימוקים דלהלן.

להלן נדון בשאלה אם בסמכות ביה"ד להוציא החלטה או לחלופין לתת סעד זמני על המיטלטלין.

הגם שהתנהל דיון פרונטאלי וממצא בנושא המיטלטלין והיה ניתן לכרוך לתביעת הגירושין אפילו בע"פ ותוך כדי מהלך הדיון, אולם מאחר שתיק גירושין לא נפתח, אין למה לכרוך את נושא הרכוש.

עצם הדיון והסכמת הצדדים, לכאורה, גם הם, אינם מקנים סמכות לדון בעניין הרכוש לפי סעיף 9 לחוק השיפוט, שכן הסכמת הצדדים לשיפוטו של ביה"ד יכולה להועיל רק אם העניין המתברר הוא עניין מענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 לדבר המלך והמועצה, אלא שנושא הרכוש כבנדון דידן, אינו נמנה בין עניינים אלה.

יחד עם האמור, יש לדון האם ניתן להוציא סעד זמני על המיטלטלין במסגרת התביעה לשלום בית ולהכרזה כמורדת מכוח הצגת טענות הצדדים בעת הדיון בעניין המיטלטלין. תימוכין לכך מצאנו בערעור/277 (לא פורסם. צוין בספרו של פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין בביה"ד הרבני, עמ' 1290 בהערה 269) שבו נקבע שיש בסמכות ביה"ד להטיל צו עיקול במסגרת תביעת שלום בית, כיון שהצדדים הופיעו לדיון ולא נשמעה כל טענה על חוסר סמכות בהקשר זה. אבל נראה, שאין לדון כך בכל מקרה וכפי שיתבאר להלן.

מן המפורסמות שלפי עמדת ההלכה, ביכולתו של מי מהצדדים לבקש סעד זמני בכל נושא שהוא 'על ריב בין אדם לחברו', וביה"ד ייעתר לבקשה לסעד זמני כאשר הוא מתרשם כי יש צדק בבקשה למתן הצו. אבל לא מצאנו כי קיימת מגבלה לביה"ד לתת סעד זמני בדבר שאינו בסמכותו, כי כאמור, לפי דין תורה כל נושא שהוא 'על ריב' הינו בסמכותו של ביה"ד.

אכן, המחוקק הגביל את יכולתו של ביה"ד הרבני לתת סעד זמני, ככל שיהיה, אא"כ עיקר ההליך הנדון בפניו הינו בתחום סמכותו השיפוטית.

בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 נקבע בסעיף 7ג (א):

"בית דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע שבידי הנתבע או שבידי התובע, וכן על נכסי הנתבע שבידי אדם אחר (בסעיף זה – המחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו, אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין."

וכן סמכותנו במתן סעד זמני – עיקול זמני על נכסים, מעוגנת בתקנה קח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, (1) (א) וז"ל:

"להבטחת זכויות בנכסים שלגביהם הוגשה תביעה בבית-הדין או להבטחת זכויות לפי פסק-דין, רשאי בית-הדין ליתן צו עיקול על נכסים או זכויות שבידי הנתבע וכן על נכסים או זכויות של הנתבע שבידי צד שלישי."