מדינת ישראל נ' גלר

נגד המשיב הוגשה בקשה לפסילת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים נגדו.

לפי נוסח הבקשה, ביום 4.8.18 בשעה 02:55, יום שבת לפנות בוקר, נהג המשיב ברכב מ.ר XXXXXX בנתיבי איילון בסמוך לגשר קק"ל, במהירות של 184 קמ"ש, במקום בו המהירות המרבית המותרת היא עד 90 קמ"ש.

בא כוחו המלומד של המשיב טען בבית המשפט, ארוכות, את עיקרי התנגדותו לבקשה כאשר טענותיו נשענות על "הכרסום הראייתי הממשי" אשר קיים בחומר החקירה שהוצג לבית המשפט, ולפי טעמו ניתן לקבע בוודאות גמורה כי אין בידי התביעה די ראיות שיש בו כדי להביא להרשעתו של המשיב בדין.

בקליפת האגוז ציין ב"כ המשיב את סדר הפעולות שהיה על השוטר אמור לבצע במעמד ביצוע האכיפה. אופן הנחת המכשיר, אופן ומצב חלונות הניידת, המרדף אחרי הרכב הנמדד, וזאת תוך אי ציון מפורש בכתב, על שמירת קשר עין בכל מהלך המרדף, שתיקת השוטר הנוסף שהיה במקום, ובעוד מחדלים נוספים בנושא אופן הרישום של הדו"ח.

לאחר שמיעת הצדדים, אני קובע כי בשלב זה, ולעניין ראיות לכאורה, הרי שיש בחומר החקירה כדי לעבור את שלב הראיות לכאורה, זאת לדעת בשלב זה יש לבחון פוטנציל הרשעתי, בראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות אשר מבססות אשמה מעל לכול ספק סביר. אין בשלב זה כניסה לשאלת מהימנות עדים, אלא בחינת חומר הראיות.

בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון קבעה כב' השופטת ד' ביניש :

"מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי."

מהכלל למקרה הנדון:

1. השוטר, שלא כטענת הסנגור, ציין את נתוני המדידה – המרחק מרכב המשטרה ונתיב הנסיעה של הרכב הנמדד. הוא ציין ברישומו, בפרק "נסיבות המקרה", כיצד הוא שמר על קשר עין עם הרכב הנמדד, תוך תיאור האורות בפנסי הבלימה של הרכב הנמדד עת צמצם מרחק ממנו.