בפ"מ 6546-08-14 אברגל נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לביטול איסור שימוש אשר ניתנה ביחס לרכב השייך למבקש לאחר שאדם אחר מטעמ (בנו) נהג ברכב ונמצא נוהג בו כאשר הוא שיכור לכאורה.

במהלך טיעוניו העלה ב"כ טענות לפיהן הוריו של המבקש לא חטאו בדבר, לא ביצעו כל עבירה, הרכב משמש את המבקש לצורכי עבודתו וכי הנהג ברכב חרג מהוראות שניתנו לו על ידי הוריו בדבר איסור נהיגה לאחר שתיית אלכוהול.

עוד נטען כי הנהג חייל בצהל, נורמטיבי וכי הוא מביע חרטה עמוקה על מעשיו.

המדינה בתגובתה השיבה כי בידיה ראיות לכאורה נגד הנהג וכי אין הצדקה למבוקש נוכח רמת האלכוהול שנמדדה.

דיון והכרעה –

ברע"פ 1286/11 אמברם נגד מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון כללים ברורים ביחס לסיטואציה שבפני.

בתמצית: מצב בו מוסרים הורים לילדיהם רכב מתוך תקווה כי לא ינהגו בו כאשר הם שתויים, הוא מצב בו בוחרים ההורים להעמיד את רכושם בסכנה של איסור שימוש מנהלי אם יחרגו ילדיהם מהוראותיהם.

בית המשפט העליון קבע כי בהיעדר פיקוח מוקפד והדוק של הורה ביחס לילדו בסיטואציה זו, לא ישיב בית המשפט את הרכב לחזקת הוריו, הגם שכתוצאה ממהלך זה נפגעים כלכלית הורי הנהג שלא ביצעו כל עבירה.

בבסיס תפיסת המחוקק עת חוקק את סעיף 57 א בפקודת התעבורה, ההנחה לפיה הוראת חוק זו תמנע מצב בו נהגים צעירים ינהגו שתויים ברכבי הוריהם ללא בקרה וללא פיקוח.

עובדתית, בפרשה דנן, פיקוח ההורים ביחס לבנם שנהג ברכב המשפחה שיכור (לכאורה) לא התקיים ובדיקת אלכוהול של הנהג ברכב הניבה תוצאה חריגה של 435 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. המדובר ברמת אלכוהול אשר בהכרח יצרה סיכון רב לנוהג ולכל סביבתו בדרך בה נהג.

שקלתי ובדקתי מול פרשת אמברם, האם קיים מצב משפטי או נימוק משפטי שיאפשר את קבלת הבקשה ולו באופן חלקי.

שקלתי את העובדה כי הנוהג ברכב משרת בצהל ואת אי הנוחות הנגרמת למשפחתו (ולאביו במיוחד) כתוצאה מתפיסת הרכב.