ליפשיץ נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית אשר הוטלה על המבקש לתקופה בת 60 יום לאחר שהיה מעורב כנהג בתאונה עם הולך רגל.

ב"כ המבקש טען כנגד הראיות כי אין בידי המדינה ראיות לכאורה בעוצמה מספיקה, ולמעשה המדובר בתאונה בלתי נמנעת מצד המבקש.

לשיטת המבקש, נסע הוא בכביש, התקרב למעבר חצייה ועצר רכבו כאשר הוא מבחין בהולך רגל העומד בצד הדרך.

לטענת המבקש, הולך הרגל לא הראה כל סימן לפיו מתכוון הוא לחצות ולכן החל המבקש בנסיעה איטית.

בשלב זה החל הולך הרגל לחצות תוך שהוא פוגע בדופן הרכב, מה שגרם לתאונה בה לא נגרמו חבלות של ממש.

בנסיבות אלה, סבורה ההגנה כי אין אחריות של המבקש לגרימת התאונה ואין כל הצדקה להמשך פסילת המבקש, קל חומר כאשר המדובר בנהג ותיק מאד ללא כל עבר תעבורתי מכביד.

ב"כ המדינה חלק על עמדת המבקש, הפנה לתיק החקירה וטען כי ממצאי הבוחן מראים על קיומן של ראיות לכאורה כנגד המבקש.

לטענת המדינה שינה המבקש גרסה בחקירתו וממצאי הבוחן קושרים אותו חד משמעית לתאונה שהיא נמנעת מבחינתו.

תיק החקירה הוגש לעיוני לאחר שהמדינה הבהירה כי היא מתנגדת לבקשה.

דיון והכרעה בבקשה:

מחומר החקירה עולה כי המבקש התקרב למעבר חצייה כאשר שדה הראייה לימין הדרך (הכיוון ממנו חצה הולך הרגל) פתוח לחלוטין.

המבקש עצמו בעדותו מאשר כי ראה את הולך הרגל עת הגיע למעבר החצייה במרחק של כ-3.5 מטרים ממנו.

המבקש אף מתאר את הולך הרגל עומד עם שקיות בידיו.

במצב זה החליט המבקש לנסוע ישר תוך שמבטו מופנה שמאלה!

למרות שהולך רגל מצוי בסמוך למעבר חצייה, ולמרות שהמבקש מבחין בו, הוא בוחר לנוע קדימה תוך שמבטו מופנה לכיוון השני עד ששמע (לדבריו) "מכה בצד ימין".