אבו עראר נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לביטול פסילתו המנהלית של המבקש זאת לאחר שקצין משטרה פסל בהליך מנהלי את רישיון נהיגתו למשך 30 יום לאחר שסבר כי יש יסוד סביר להניח שנהג במהירות של 140 קמ"ש

מקום בו המהירות המותרת היא 80 קמ"ש.

ב"כ המבקש טען כי אין בידי המדינה ראיות לכאורה.

טענתו הראשונה היא כי חומר הראיות אינו קריא כלל ולכן לא ניתן לבסס עליו כל הנחה שבוצעה עבירה.

לשיטתו אין בחומר הראיות אינדיקציה למרחק המדידה, המדובר בשטח הררי ובהכרח נוצר איבוד קשר עין עם הרכב החשוד.

עוד נטען כי בזמן המדידה ירד גשם ואין די ראיות בידי משטרת ישראל לצורך ביסוס כ"א כנגד המבקש.

לא נטענו טענות בנושא המסוכנות.

ב"כ המדינה התנגדה לבקשה.

לטענת ב"כ המדינה חומר הראיות קריא וברור. לשיטתה די בראיות גולמיות לשלב משפטי זה וכאלה יש בשפע בידי המדינה.

ב"כ המדינה טענה כי אין כל אינדיקציה לאבדן קשר עין עם המבקש ומדידתו תקינה.

חומר הראיות הוגש לעיוני ולהלן החלטתי:

בבש"פ 6732/10 מדינת ישראל נגד שגיב בן שלום נקבע ע"י בית המשפט העליון לעניין דיות הראיות לשלב משפטי זה –

"על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו"