בפ"מ 2472-07-15

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר נמסרה למבקש לאחר שקרוב משפחתו נהג ברכב בעודו פסול מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה.

אין מחלוקת כי מי שנהג ברכב נשוא הודעת איסור השימוש היה פסול לנהיגה אך אחז בידיו עותק של רישיון נהיגה אשר נחזה להיות תקף.

מחומר החקירה שבתיק עולה כי הרכב נשוא הבקשה נמכר על ידי המבקש לנהג, אך עולה גם כי לא בוצעה העברת בעלות וכי לא עברה התמורה המוסכמת בין הצדדים באופן מלא.

ב"כ המדינה טענה כי בנסיבות העולות מן הראיות, המחזיק ברכב היה מי שנהג בו ולמעשה הבקשה יוצרת פיקציה לצורך השבת הרכב באמצעות הבעלים הרשום.

קריאת תיק החקירה מראה כי אין בסיס ראייתי ממשי לחשד אותו העלתה המדינה.

אכן עולה כי ביצעה עסקת מכר ביחס לרכב נשוא הבקשה בין הנהג למבקש.

יחד עם זאת, העסקה לא הגיע לידי מימוש, לא עברה בעלות ואף סכום העסקה לא שולם עדיין.

בנסיבות אלה, עצם הנהיגה ברכב אינה הופכת את הנהג לבעליו וגם אחזקתו בו היא זמנית לכאורה ותלויה בהשלמת תשלום העסקה.

מאחר ובידי הנהג היה רישיון נהיגה אשר נחזה להיות תקף (צילום הרישיון בתיק החקירה) , לא ברור לי כיצד יכול היה המבקש לדעת כי הנוהג ברכב נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה.

מחקירת הצדדים עולה כי הנהג לא חלק את מידע הפסילה עם המבקש ולמעשה, על פניו היה הוא (המבקש) תם לב עת התיר נהיגה ברכב לנהג הפסול.

המבקש מצדו לא ביצע כל עבירה, לא יכול היה לדעת על מצב רשיונו של הנהג ולמעשה הולך שולל על ידו.