בעלות על רכב בניגוד לרשום במשרד הרישוי

1.         רכב מסוג מיצובישי פג'ארו (להלן - הרכב) היה רשום במשרד הרישוי על שמו של התובע.

לטענת הנתבעת, הרישום על שם התובע לא שיקף את המציאות, והבעלים האמיתי של הרכב היתה חברה בשם: "שיטור וביטחון אזרחי אבו בע"מ" (להלן - שיטור), שבבעלותו של אחיו של התובע, אבו עצא פרג', המכונה "נדב" (להלן - נדב).

הנתבעת טוענת, כי הרכב נרשם על שמו של התובע, כדי למנוע את תפיסתו ומכירתו בגין חובות מע"מ ששיטור חייבת לה.

            לפיכך, תפסה הנתבעת את הרכב ביום 27/11/01, ומאוחר יותר העמידה אותו למכירה וזקפה את התמורה על חשבון חובה של שיטור.

            התובע טוען, כי הוא היה הבעלים האמיתי של הרכב, ותובע, לכן, לחייב את הנתבעת לשלם לו את תמורת הרכב ולפצותו בגין נזקים נוספים שנגרמו לו, לטענתו.

            נמצא, כי במוקד ההכרעה בתביעה זו, עומדת השאלה: מי היה בעליו האמיתיים של הרכב?

2.         רישום הבעלות על רכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי כמרשם המקרקעין, למשל (ראו סיכום הסוגיה ב-רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464, 473-474).

התובע לא חלק על כך, אלא, שלטענתו, הרישום מעמיד חזקה, באופן שהנטל לסתור אותו מוטל על מי שמבקש לטעון כנגדו.

טענה זו נראית לי נכונה וגם בית המשפט העליון, שקבע את הכלל האמור, קבע גם, כי הרישום "חשיבותו רבה" (סעיף 10 לפסק הדין הנזכר). למרות זאת, אמנע מלהביע דיעה נחרצת בשאלה זו, משום, שבין כה וכה, לסברתי, הנתבעת עמדה בנטל זה.

3.         בטרם ניתוח הראיות שהובאו, חשוב להציג את רקע הדברים.

            התובע הוא בן לעדה הבדואית ומשפחתו מתגוררת באזור באר שבע.

            שני אחיו הבוגרים של התובע, נדב ועינאד, הפעילו שתי חברות, שעל פי מצגן, עסקו במשימות שמירה ואבטחה: שיטור וחברה נוספת בשם "הנגב ובטחון הנגב בע"מ" (להלן - "הנגב").

            פורמלית, לתובע היתה מניה אחת בלבד בחברת הנגב ולא היתה לו כל מניה בשיטור.

            הנתבעת טוענת, כי פעילותן האמיתית של החברות ושל נדב ועינאד, היתה סחיטת דמי חסות ("פרוטקשן") מאת בעלי העסקים באזור, תוך נקיטת מעשי עבריינות שונים, ואף הציגה הרשעה של נדב בעבירות של התפרצות, גניבה ואחזקת נשק     (נ/1).

            לצורך ההכרעה כאן, אינני נדרש לשאלת פעילותן האמיתית של החברות, וחשוב לציין כי הנתבעת איננה קושרת (באופן ישיר, לכל הפחות) את התובע לאותם מעשים.

            מה שנדרש לעניננו הוא, שהחברות הללו היו חייבות חובות גדולים למע"מ, ומכאן גם הסברה, ששיטור רשמה את הרכב על שמו של התובע, למרות היותה בעליו, כדי למנוע את הנתבעת מלשים את ידיה עליו.

4.         יצוין, כי תחילה תפסה הנתבעת את הרכב, בסברה שבעליו הוא חברת הנגב, ובגין חובותיה של זו. רק לאחר מספר ימים, כפי שיפורט לקמן, עמדה הנתבעת על טעותה, ביטלה תפיסה זו, וחזרה ותפסה את הרכב בגין חובותיה של שיטור.

            באת כוחו של התובע הקדישה לענין זה פרק נרחב, לחינם עשתה זאת. שהרי, אם הרכב הוא אכן רכבו של התובע, מה לי תפיסה בגין שיטור ומה לי תפיסה בגין הנגב? ואם הרכב איננו שלו, גם אז אין רלבנטיות לענין זה.

5.         לטעמי, הראיה הטובה ביותר לתמיכה בגירסת הנתבעת מצויה בעובדה שהוכחה, לפיה, רכבים נוספים שהיו רשומים על שמו של התובע, לא היו באמת שלו.