בע"מ 6820/15 פלונית נ' פלונית ואח'

1. ביום 17.7.2002 חתמו המבקשת ובעלה המנוח - פנסיונר של הסוכנות היהודית - על הסכם גירושין ויחסי ממון. במסגרת ההסכם קבעו השניים, כי המבקשת תהיה זכאית למשך כל ימי חייה למחצית מסכום הפנסיה החודשית נטו שתשולם לבעל מהסוכנות היהודית. כך נכתב בסעיף 3 להסכם, שכותרתו "מזונות האישה כתובתה ותוספת הכתובה":

"3.2 האישה תהיה זכאית לקבל מידי חודש בחודשו את מחצית מסכום הפנסיה החודשית נטו שתשולם לבעל מהסוכנות היהודית, החל ממועד אישור הסכם זה ע"י ביהמ"ש ומתן תוקף של פסק דין לסעיף זה, וזאת לכל אריכות ימי חייה של האישה, גם לאחר גירושיה מהבעל".

2. ביום 18.7.2002 אושר ההסכם בבית משפט לענייני משפחה, וזמן קצר לאחר מכן התגרשו בני הזוג. לאחר הגירושין נישא המנוח למשיבה 1 (להלן:המשיבה), ומנישואיו אלה נולד לו בן, קטין כבן 11, הוא המשיב 2.

3. בהתאם להסכם, שילם המנוח למבקשת את מחצית סכום הפנסיה נטו ששולמה לו מדי חודש, כולל במהלך תקופת נישואיו למשיבה, עד שביום 10.11.2010 נפטר ממחלה קשה. זכותו לקבלת גמלת פנסיה לפי חוקת קרן הפנסיה של הסוכנות היהודית, המשיבה 3 (להלן: קרן הפנסיה) פקעה, ולצד זאת קמה לשאיריו - המשיבה וילדו הקטין - זכות לגמלת שאירים בגובה גמלת הפנסיה. המבקשת, בהיותה גרושתו של המנוח, לא הייתה זכאית לגמלה זו.

4. המבקשת הגישה תביעה לבית משפט השלום נגד עיזבונו של המנוח, המשיבה וילדהּ וקרן הפנסיה. בתביעתה עתרה המבקשת לחייב את קרן הפנסיה לשלם לה מחצית מגמלת השאירים, לחלופין לחייב את המשיבה להעביר לידיה מידי חודש מחצית מגמלת השאירים ולחלופי חלופין לחייב את העיזבון לשלם סכום זה. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט י' שקד) דחה את התביעה. עיקר נימוקו התבסס על פרשנות הסכם הגירושין שערכו המבקשת והמנוח. נקבע, כי זכאותה של המבקשת לפי ההסכם היא לקבלת מחצית מגמלת הפנסיה ששולמה למנוח עצמו, וכי המילים "לכל אריכות ימי חייה של האישה" אינן מלמדות, כפי טענת המבקשת, על זכותה לקבל את הסכום אף לאחר מותו של המנוח. תמיכה למסקנה זו מצא בית המשפט בעדותו של עו"ד מנדלסון שייצג את המנוח בעת כריתת ההסכם. עו"ד מנדלסון העיד כי בטיוטת ההסכם הראשונה, אותה ניסח עו"ד חגאג שייצג את המבקשת (והוא שמייצגה גם בהליך שלפני), נכתב כי המנוח ימשיך לשלם למבקשת מזונות כל ימי חייה, ולאחר פטירתו תהיה המבקשת זכאית לקבל את סכום המזונות מעיזבונו. ואולם, בעקבות הערותיו של עו"ד מנדלסון כי אין המדובר בחיוב מזונות ואין לערב בענין את עיזבונו של המנוח, שונה נוסח הסעיף לנוסח שצוטט לעיל. כן הדגיש בית המשפט כי לפי דבריו של עו"ד מנדלסון לא נדרשו הצדדים במסגרת המשא ומתן לסוגיית גמלת השאירים. כאמור, בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת.

5. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, ובישיבת קדם ערעור הודיעה כי היא חוזרת בה מהערעור נגד העיזבון כך שערעורה הופנה נגד המשיבה וילדהּ ונגד קרן הפנסיה בלבד. בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא הוכח כי כוונת הצדדים להסכם הגירושין הייתה לזכות את המערערת במחצית גמלת השאירים, ואף קבע כי ההיפך הוא הנכון, ודחה את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, שאף היא מופנית נגד המשיבה וילדהּ ונגד קרן הפנסיה בלבד.

6. בבקשה נטען, כי בית המשפט לענייני משפחה, וכמוהו בית המשפט המחוזי, טעו בפרשנותם להסכם הגירושין, שכן בניגוד לקביעתם, הצדדים להסכם התכוונו ליתן למבקשת זכות קניינית - ולא זכות אובליגטורית בלבד - בפנסיה של המנוח, לרבות בגמלת השאירים הנגזרת ממנה, וזאת לנוכח חייהם המשותפים לאורך שנים. נטען, כי הדבר נלמד הן מעדותו של עו"ד מנדלסון והן מהביטוי "לכל אריכות ימי חייה של האישה" המופיע בהסכם. בנוסף טוענת המבקשת, כי זכותה זו פועלת הן כלפי קרן הפנסיה והן כלפי המשיבה (בין היתר מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט). יצוין כי המבקשת טוענת שבקשתה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, והיא האם זכותה של אישה לפנסיה מכוח הסכם גירושין כוללת בחובה גם את גמלת השאירים המשולמת לשאיריו של בעלה לשעבר שנפטר לאחר שבני הזוג כבר התגרשו.

7. לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.