בע"מ 1076-13 פלוני נ' פלוני ואח'

השופט נ' הנדל:

1. מונחת בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 56282-05-12, מפי כב' השופטת אב"ד ש' שטמר, השופטת י' וילנר וכב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) בגדרו נדחה הערעור שהוגש על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 25351-11-11, מפי כב' השופט ב' צ' ברגר). הבקשה מעוררת שאלה משפטית הנוגעת לפרשנות סעיף 18 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק) – ביחס לדיני ירושה – ובו נקבע ההסדר הבא:

לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות. (ההדגשה אינה במקור)

השאלה המשפטית בענייננו עוסקת בפרשנות המושג בסיפא "היום שבו נסבה הזכות", על מי שהינו חליף בדרך של ירושה. דהיינו: האם מניין תקופת שנת ההתיישנות יחל ביום פטירת המנוח, או שמא ביום בו החליף הוכרז כיורש על ידי בית משפט. ערכאות קמא קבעו כאחד כי היום בו נסבה הזכות הינו יום הפטירה של המנוח המוריש, ועל כן התביעה התיישנה. לעומת זאת, היה והיום הקובע הוא המועד בו הוכרו זכויותיו של היורש, התביעה לא התיישנה ודינה להתברר לגופה. זהו מוקד המחלוקת בין הצדדים.

רקע עובדתי

2. המבקש ומשיב 1 הם אחים מצד אביהם (להלן: המנוח), ומשיבה 2 היא אשתו של משיב 1. המנוח ערך צוואה בתאריך 22.01.1998 (להלן: הצוואה הראשונה), בה הוריש את כל רכושו למבקש ולילדי המבקש. אולם, בתאריך 12.06.2001 ערך צוואה חדשה (להלן: הצוואה השניה), בה הוריש את כל רכושו למשיב 1 בלבד. באותו יום חתם המנוח על ייפוי כוח כללי לטובת משיב 1, שטיפל בו באותה תקופה. כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 09.08.2001, מכר משיב 1 את דירתו של המנוח באמצעות ייפוי כוח. לטענתו, הדבר היה נחוץ לשם מימון הטיפול הסיעודי באביו.

           עוד באותה שנה הגיש המבקש בקשה להתמנות לאפוטרופוס של אביו לעניין הרכוש. במסגרת אותה בקשה טען כי המשיבים מכרו את דירת האב כנגד רצונו, ושלשלו את הכסף לכיסם הפרטי. בדיון בבקשה שהתנהל בתאריך 26.12.2001 העיד המנוח כי מכירת הדירה לא הייתה בהסכמתו, וכי נודע לו עליה רק לאחר מכן. בית המשפט מינה את עמותת ש.פ.ר כאפוטרופוס רכוש המנוח. יצויין כי האפוטרופוס לא הגיש כל תביעה בשם המנוח במהלך חייו.

           בתאריך 25.10.2008 נפטר המנוח, והמבקש הגיש בקשה למתן צו לקיום הצוואה הראשונה. הצו ניתן ב 07.04.2009, ועל כך הגיש משיב 1 בקשה לביטול הצו. בתאריך 14.05.2009 ניתן צו עיכוב ביצוע הצו, ורק ביום 25.01.2011 דחה בית המשפט את בקשת משיב 1 לביטול צו הקיום, והורה על קיום הצוואה הראשונה. כעשרה חודשים לאחר מכן, בתאריך 17.11.2011, הגיש המבקש תביעה כנגד משיב 1 לבית המשפט לענייני משפחה, ובמסגרתה טען כי הדירה נמכרה ללא הסכמת המנוח, וכי על המשיבים להעביר לו את התמורה מהמכירה. מנגד טענו המשיבים כי דינה של תביעת המבקש להידחות על הסף בשל התיישנותה.