בע"ם 1995/16 פלוני נ' פלוני ואח'

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.1.2016 (עמ"ש 39154-08-15, השופט א' רון). רשם בית המשפט המחוזי הורה על רישומו למחיקה של ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (ת"ע 57958-01-14, השופט ש' אלבז) מיום 25.7.2015, עקב אי הפקדת עירבון, בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

רקע והליכים קודמים

2.        בין המבקש לבין אחיו, המשיבים, ניטשת מחלוקת בעניין צוואתה של אימם (להלן: המנוחה), אשר נפטרה בשנת 2013. המנוחה הורישה את כל רכושה למשיבים, ולמבקש לא הורישה דבר. ביום 6.10.2013 נתנה הרשמת לענייני ירושה (הרשמת ב' אברך בר-טוב) צו לקיום צוואתה של המנוחה.

3.        המבקש הגיש בקשה לביטולו של צו קיום הצוואה לפי סעיף 72(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, וזו הועברה ביום 15.1.2014 לטיפול בית המשפט לענייני משפחה. בבקשתו הוא טען, בין היתר, כי הצוואה נערכה בתנאים של לחץ וכפייה מצד המשיבים, וכי אין מדובר ברצונה האמיתי של המנוחה. ביום 25.7.2015 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, בקבעו כי במועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה צלולה ומודעת למעשיה.

4. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בד בבד עם הערעור, המבקש הגיש בקשה לפטור מאגרה ומהחובה להפקדת ערבון. המבקש הדגיש בבקשתו כי הוא אינו עובד ומתקיים מקצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, וכן כי יש לו חובות לגופים שונים.

5.         ביום 15.11.2015 דחה רשם בית המשפט המחוזי באותה עת (השופט ד' טפרברג) את הבקשה לפטור מערבון, אך קבע כי זה יופחת ויעמוד על סך של 10,000 שקלים. זאת, בשים לב לכך שהמבקש עמד בנטל להוכיח חסרון כיס, מחד גיסא, ולעובדה שהערעור שהגיש מופנה כלפי ממצאים עובדתיים בעיקרם, אשר ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בהם, מאידך גיסא. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי העירבון יופקד תוך 30 יום, ואם לא כן – ירשם הערעור לדחייה. ביום 13.12.2015 המבקש הגיש בקשה לדחיית מועד בעניין הפקדת העירבון, ובעקבותיה העניק בית המשפט המחוזי למבקש ארכה לתשלום העירבון עד ליום 1.1.2016. להשלמת התמונה יוער כי למבקש ניתן פטור מתשלום אגרה.

6. ביום 3.1.2016 המבקש הגיש בקשה שכותרתה "בקשה שניה לביטול ערבון", אשר במהותה נראית כבקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בקשה זו התמקדה בסיכויי הערעור של המבקש, ובה הוא טען כי בית המשפט המחוזי לא בחן את חומר הראיות ולא נתן את דעתו על הראיות שיש בהן כדי לבטל את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. עוד טען המבקש כי נגרם לו עיוות דין בבית המשפט לענייני משפחה.