בע"ח 53846-08-16 ר. נ' מגן דוד אדום בישראל ואח'

ביום 16.10.15 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו תקיפה חבלנית של בת זוג.

הוגשה בקשה להמצאת מסמכים – על פי סעיף 43 לפסד"פ או לחלופין על פי סעיף 108 לחסד"פ – מהמשיבה 1 (להלן – מד"א). המסמכים המבוקשים הם דוחו"ת אנשי מד"א שהגיעו למקום וטיפלו במתלוננת.

הוגשה תגובת מד"א, המפרטת את נהליה לקבלת מידע ממד"א בבקשות לפי חוק חופש המידע, המחייבים חתימה על טופס ויתור סודיות מצדה של המתלוננת. לפיכך, נתבקש בית המשפט להורות למבקש להמציא טופס כזה.

הוגשה תגובת המשיבה 2 (להלן – המדינה) המתנגדת לבקשה בנימוק, כי המבקש "לא מסר סיבה עובדתית היכולה להוות בדל של חשד כי החבלות המתוארות בכתב האישום אינן נכונות"; כי בתיק די ראיות להוכחת אשמתו של המבקש ובין היתר, תעודה רפואית המתעדת את החבלות מבית החולים. בנסיבות אלה לא ברור הצורך במסמכים נוספים. לאור זאת, ומשאין קיימת אינדיקציה כי דוחו"ת מד"א ישנו את התמונה הראייתית נתבקשה דחיית הבקשה על הסף. המדינה הפנתה בהקשר זה לבש"פ 9322-99 מסארווה ולפיו העובדה שחומר אינו בידי גורמי החקירה מצביע בדרך כלל על כך, שאין מדובר בחומר חקירה. בנוסף נטען, כי בהמצאת המסמכים המבוקשים טמונה פגיעה בלתי מידתית בפרטיותה של המתלוננת שכן מדובר במסמכים שדינם בחומר רפואי לגביו חלה חובת סודיות. המדינה שוחחה עם המתלוננת עצמה, אשר מסרבת למסירת המסמכים המבוקשים. המדינה מצטרפת לעמדת מד"א כפי שהוגשה לבית המשפט. בסיום הדברים עתרה המדינה, כי ככל שייקבע מועד לדיון במעמד הצדדים מתבקש בית המשפט "למנות למתלוננת סניגור שידאג למצות את זכויותיה החוקיות בהליך".

ביום 21.9.16 הוריתי למדינה להודיע "מהו המקור המשפטי לבקשה כי בית המשפט ימנה למתלוננת סניגור לצורך הדיון בבקשה זו". בתגובת המדינה נמסר, כי המדינה "ערה לכך כי אין לשון חוק מפורשת המחייבת את בית המשפט" למנות ייצוג משפטי למתלוננת, אך הדברים נלמדים "מרוח" חוק זכויות נפגעי עבירה. נמסר, כי המאשימה, כנציגת האינטרס הציבורי, אינה יכולה לייצג את המתלוננת בהליך מטעמים של ניגוד עניינים אפשרי. "יחד עם זאת הדעת איננה סובלת מצב שבו אם לא תהא ידה של המתלוננת משגת לשכירת ייצוג משפטי, תמצא זו האחרונה את עצמה כצד מוחלש בהליך שהיא צד אליו, כנפגעת עבירה, מבלי שיהא מי שיעמוד על זכויותיה בדיון". לאור זאת סבורה המדינה, כי "נכון הדבר" שבית המשפט הוא שידאג לכך "גם אם כל שיוכל בית המשפט הוא להפנות את המתלוננת אל גופי הסיוע האמונים על כך, כדוגמת מרכז נגה".

על פני הדברים אין יסוד לעמדת המדינה על כל חלקיה:

• מסמכים המתעדים את מצבה הפיזי של המתלוננת מיד לאחר האירוע כפי שתועדו על ידי אנשי מד"א, את החבלות שנגרמו למתלוננת, את הטיפול שניתן לה, לרבות דיווח המתלוננת למד"א מיד לאחר האירוע – כל אלה מהווים על פני הדברים חומר חקירה מובהק "הנוגע לאישום" במובנו הראשוני. הדרישה, כי הנאשם ינמק מדוע "החבלות המתוארות בכתב האישום אינן נכונות" כתנאי להעברת חומר חקירה בעניינו חסרה, על פני הדברים, בסיס חוקי ועומדת בניגוד ללשון סעיף 74 לחסד"פ. בנסיבות אלה, מתעוררת השאלה האם המדינה עצמה פעלה בהתאם לבש"פ מסארווה הנ"ל אליו הפנתה, בהחלטתה שלא לאסוף מסמכים אלה מלכתחילה. כך או כך – נראה כי יש מקום לקבל העתקים ממסמכים אלה כעת ולהעבירם לעיון הצדדים.

• עצם הגדרתו של מסמך כחומר חקירה אינה תלויה בשאלת קבילות המסמך בתיק העיקרי, אופן הגשתו על פי דיני הראיות או שאלות אחרות – בהן מוסמך לדון המותב העיקרי בבוא העת, והדברים הם בבחינת מושכלות יסוד. לפיכך, גם הטענה שנטענה בס' 5 לתגובת המדינה (והועלתה, כשלעצמה, בלאקוניות וללא כל תימוכין), אינה רלוונטית כלל לשלב הדיוני בו אנו מצויים.

• על פני הדברים, טענת המדינה, כי בהמצאת המסמכים טמון חשש לפגיעה בלתי מידתית בפרטיות המתלוננת תוך הפנייה, בין היתר, לבג"צ היומנים – היא עצמה טענה בלתי מידתית. המדינה עצמה טענה בתגובתה, כי מסמכים רפואיים של המתלוננת מבית החולים 'ברזילי' הם חומר חקירה בתיק זה והועברו לעיון הסניגור. בנסיבות אלה, לא ברורה, אף לא מנומקת העמדה, כי דווקא בדוחו"ת אנשי מד"א אשר הוזעקו לבית המתלוננת והעבירו אותה לטיפול בבית החולים טמונה אותה פגיעה יתרה בפרטיות המתלוננת. על פני הדברים, אין בין ענייננו ובין הבגצי"ם המצוטטים בתגובה אין ולא כלום. אין חולק, כי המסמכים המבוקשים עניינם תיעוד חבלות לגבי האירוע עצמו כפי שנעשה על ידי אנשי מד"א שהוזמנו לזירה על ידי המתלוננת מיד לאחר האירוע.