בע"א 53139-04-15 עדות ואח' נ' עיריית חדרה

בפני בקשה להארכת מועד להישפט ולחילופין לביטול דו"ח מחמת התיישנות העבירה.

בתאריך 22.4.14 נרשם לרכבו של מבקש 2, מ.ר. 12-975-18 (להלן: "הרכב") דו"ח חניה מס' 293185-7-3 בגין עבירה של חניה אסורה בתחום תחנת אוטובוסים ( להלן: "הדו"ח").

מבקש 1 הינו אביו של מבקש 2 ולטענתו היה זה הוא שנהג ברכב במועד הרלבנטי.

לטענת מבקש 1, דבר קיום הדו"ח והדרישה לתשלום הקנס שבו נודעו לו ולמבקש 2 לראשונה רק בסמוך ליום 24.4.15 ומכיוון שלגרסתו הוא לא ביצע את העבירה המיוחסת לו והדו"ח לא הונח על שמשת ברכב, בקש הוא בשעתו, במסגרת הבקשה בכתב, הארכת מועד להישפט.

בהחלטתי מיום 3.5.15 בקשתי את התייחסות המשיבה לבקשה והוריתי על עיכוב הליכי גביית הקנס, עד להחלטה אחרת.

בתגובתה בכתב לבקשה טענה המשיבה כי שתי הודעות דרישה לתשלום הקנס נשלחו אל הכתובת הרשומה של המבקש 1 ברח' הנץ 6 בקיסריה עוד ביום 4.8.14 ולא נדרשו על ידו. בהמשך – ביום 8.2.15 כך לטענת המשיבה – נשלחה אליו לאותה הכתובת, בדואר רגיל, הודעת דרישה שניה וביום 21.4.15 נשלחה ההודעה השלישית, בדואר רשום שנמסר לידיו. במצב דברים זה טוענת המשיבה כי מדובר בבקשה שהוגשה בשיהוי, כי לא מוטלת עליה החובה להנחת הדו"ח על שמשת הרכב דווקא וכי לנוכח תצלום הרכב המצורף לדו"ח, אין עוררין על כך שהעבירה המיוחסת למבקש אכן בוצעה על ידו.

בהתייחסותו אל תגובת המשיבה חזר מבקש 1 על הטענה בדבר אי מסירת הודעות תשלום הקנס לידיו או לידי מבקש 2 והוסיף כי במהלך התקופה הרלבנטית היו בדואר ישראל שביתות ועיצומים ולכן יתכן שההודעות שנשלחו לא נתקבלו. בנוסף לכך טען מבקש 1 כי לאור אישור המסירה שצורף להתייחסות המשיבה לטענותיו אשר נושא את התאריך 29.4.15, הרי שמדובר בעבירה שהתיישנה.

בדיון שהתקיים בפני ביום 14.7.15 חזר מבקש 1 וטען כי שתי הודעות דרישת התשלום שנשלחו אל כתובת מגוריו ומגורי בנו המבקש 2, לא הגיעו אליו וכי בקשתם להארכת המועד להישפט הוגשה מיד לאחר שההודעה האחרונה שנשלחה אל מבקש 2 בחודש אפריל 2015 נתקבלה על ידו. מבקש 1 הוסיף והעלה טענות לגבי נסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לו, אמר: "הפקח היה צריך לתת לי את הדו"ח ולא לשלוח אותו הביתה" והצהיר כי היה והבקשה תידחה, יהיה זה הוא אשר ישלם את הקנס שבדו"ח ולא בנו.

ב"כ המשיבה הפנתה אל אישורי המסירה שצורפו לתגובתה ובקשה לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה ושמעתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.  

העבירה נשוא הדו"ח אשר נרשמה למבקש 2 שהינו בעל הרכב הרשום, הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט, דהיינו עבירת "חטא" שתקופת ההתיישנות הקבועה לגביה בחוק היא שנה (ר' לשון סעיפים 9 ו-225א (א) לחסד"פ המטילים על המשיבה חובה לשלוח למי שמבצע עבירות מסוג זה את הודעות תשלום הקנס בתוך שנה מיום ביצוען).

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת כי: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". כלומר, במקרים בהם נשלחת ההודעה בדואר רשום, קיימת חזקת מסירה והנטל להוכיח את אי ההמצאה, עובר אל הנמען.