בע"א 50365-05-15 מחאמיד נ' חדרה

בפני בקשה להארכת מועד להישפט ולביטול דו"ח חניה.

רקע

בתאריך 14.11.07 נרשם לרכבו של המשיב, מ.ר. 54-484-35 (להלן: "הרכב"), דו"ח חניה מס' 5510-7-7 ( להלן: "הדו"ח").

המבקש, הטוען כי דבר קיום הדו"ח נודע לו לראשונה בעקבות הטלת עיקול על חשבון הבנק שלו מספר ימים לפני המועד בו הוגשה בקשתו הנוכחית לבית המשפט (27.5.15), עותר לביטול הדו"ח מחמת התיישנות העבירה והעונש הקבוע לצידה ולחילופין מבקש הוא כי תינתן לו הארכת מועד להישפט. המבקש מוסיף וטוען כי המשיבה השתהתה שיהוי ניכר בנקיטת הליכי גביית החוב נשוא הדו"ח וזאת בניגוד מוחלט להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר הפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המיסים (גבייה).

מנגד, טוענת המשיבה כי הודעת הדרישה הראשונה לתשלום הקנס בגין הדו"ח נשלחה אל המבקש עוד ביום 25.3.08, אל כתובתו הרשומה במשרד הפנים – שכונת עין גראר, ת.ד. 219, אום אל פחם וכי ביום 7.10.08 נשלחה אליו הודעת דרישה שניה ש"נמסרה לנמען". המשיבה מוסיפה וטוענת כי "מדיווח של חברת הגבייה" עולה כי בהמשך – ביום 26.5.09 נרשם עיקול בחשבון המבקש בבנק המזרחי וכי במהלך השנים 2012-2013, נשלחו אליו הודעות דרישה והתראה נוספות ובוצעו בביתו עיקולי מטלטלין ברישום ובפועל, כשבפעם האחרונה ביום 10.5.13 הוא נכח במקום וסירב לחתום על טופס העיקול.

במצב דברים זה מבקשת המשיבה כי אדחה את טענות המבקש בכל הנוגע להתיישנות העבירה, מוסיפה כי מדובר בבקשה שהוגשה בשיהוי ניכר ובנוגע לטענה בדבר התיישנות העונש טוענת היא להעדר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בה.

בתשובתו לתגובת המשיבה, טוען המבקש כי מדובר בתגובה שאיננה נתמכת בתצהיר כלשהו כמתחייב על פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 וכי בכך נמנעת ממנו האפשרות לבחינת טענותיה העובדתיות של המשיבה. בנוסף לכך טוען המבקש כי האישורים המצורפים לתגובת המשיבה אינם מהווים אישורי מסירה כדין וכי מעולם לא נמסרה לו הודעה כלשהי בדבר הטלת העיקול על חשבון הבנק שלו ביום 26.5.09 . זאת ועוד – כך לטענתו – גרסת המבקשת בדבר העיקולים שבוצעו בביתו (ברישום ובפועל) איננה נתמכת באסמכתאות נדרשות (דו"חות עיקול) והעיקול אשר לטענתה בוצע בביתו ביום 10.5.13, על אף סירובו, לא בוצע – מה גם שמדובר בתאריך החל ביום שישי שהינו יום מנוחה במגזר הערבי.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל. ואלה הם נימוקי:

ראשית אבהיר למבקש כי לאור קביעתו הברורה של בית המשפט העליון בע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל בדבר העדר סמכות של בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בטענה הנוגעת להתיישנות הקנס נשוא הדו"ח, לא אוכל להידרש לטענתיו בהקשר זה.

באשר לטענותיו האחרות של המבקש –

העבירה נשוא הדו"ח שנרשם למבקש הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט, דהיינו עבירת "חטא" שתקופת ההתיישנות הקבועה לגביה בחוק היא שנה (ר' לשון סעיפים 9 ו-225א (א) לחסד"פ המטילים על המשיבה חובה לשלוח את הודעת תשלום הקנס בתוך שנה מיום ביצוע העבירה הנטענת.