בנרי נ' בורובסקי

פסק דין

בפניי תביעה כספית על סך של 63,750 ₪ לתשלום שכר טרחת עורך-דין.

רקע עובדתי

התובע הינו עורך-דין במקצועו. הנתבעת, שעלתה ארצה מחבר-העמים בשנת 2001, פנתה אל התובע במהלך שנת 2006, על מנת שייצג אותה בתביעה לבית-הדין לעבודה נגד מעסיקתה לשעבר, חברת לאופר (להלן: "המעסיקה"). היקף התביעה, שהוגשה על-ידי התובע לבית-הדין לעבודה בשם הנתבעת, עמד על סך של כ-175,000 ₪ (להלן: "התביעה").

בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה בשפה הרוסית, שאין מחלוקת ביחס לתרגומו לשפה העברית (על אף שהתובע לא הגיש תרגום כדין). ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה ולתצהירו של התובע (סומן ת/1) ואילו תרגומו לעברית סומן ת/2 (להלן: "ההסכם").

הפסקה הראשונה לסעיף 2 להסכם, אשר חלק ממנה הודפס ובחלק הנותר הושלמו פרטים בכתב-יד, קובעת כדלקמן:

2. דמי קבלת שירותים משפטיים בעניין שלעיל כתב תביעה נגד לאופר אני מסכים/מסכימה לשלם לך שכ"ט 45% מסכום הזכייה או מסכום הפסוק על ידי בית המשפט, בשיעור של _______+מע"מ לא כולל שכר הטרחה הפסוק. סכום זה לא מותנה בהוצאות המשפט, או לרבות אם תושג פשרה בכל שלב של המשפט ואף אם תושג מחוץ לכותלי בית המשפט, או טרם הגשת ההליך לערכאות.

[החלקים שנכתבו בכתב-יד מסומנים בקו תחתון; המחיקות נעשו במקור – א.ל.ע.]

ואילו בפסקה השנייה לסעיף זה, שכולה תוספת בכתב-ידו של התובע, צוין כדלקמן:

אם אני אסגור עניין עם הנתבעים מאחורי הגב של העו"ד, כלומר אגיע עם הנתבעים לפשרה ללא השתתפותו של עו"ד, אז מתחייבת לשלם לו שכ"ט בשיעור 15,000 דולרים ארה"ב בתוך 10 ימים מיום דרישתו.

הנתבעת חתמה בשולי הפסקה הראשונה של סעיף 2 ואילו התובע חתם בשולי הפסקה השנייה של אותו סעיף.

לשם הנוחות, ולאור חשיבות הדברים, מצורף העתק צילומי של העמוד הראשון של ההסכם, ובו סעיף 2 הנ"ל, וזאת על מנת להדגים את השינויים והתוספות ואת מיקומי החתימות של הצדדים:

בנוסף לכך קבע סעיף 8 להסכם כדלקמן:

במידה ואחליט להפסיק טיפול בתיק מסיבה כלשהי ו/או להעביר את התיק לעו"ד אחר, הנני מתחייבת לשלם את כל הוצאות בעניין ששילם עו"ד, את שכ"ט עו"ד המוסכם לפי הסכם זה וגם שכ"ט עו"ד הפסוק ע"י ביהמ"ש.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הפסיקה את ההתקשרות בינה לבין התובע ופנתה לעורכת-דין אחרת לשם ייצוגה בתביעה. כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הגיעה לבסוף לפשרה עם המעסיקה, שלא באמצעות התובע, אם כי הצדדים נחלקו ביניהם ביחס לסכום הפשרה, כאשר הנתבעת הביאה ראיות לכך שסכום הפשרה עמד על סך של 4,000 ₪ בלבד, בעוד שהתובע טען כי סכום הפשרה היה גבוה בהרבה.

הטענות

התובע טען בתביעתו כי לאור העובדה שהנתבעת החליטה להפסיק את ההתקשרות עמו והגיע לפשרה עם המעסיקה שלא באמצעותו, הרי שחלות ההוראות שנקבעו בפסקה השנייה לסעיף 2 להסכם, המחייב את הנתבעת לשלם לו סך מוסכם של 15,000$, ובסך הכול 63,750 ₪. התובע לא הכחיש, כמובן, שחתימתה של הנתבעת אינה מתנוססת בשוליה של פסקה זו, אך טען כי חתימתה של הנתבעת בשולי הפסקה הראשונה של סעיף 2 להסכם התייחסה גם לפסקה השנייה של סעיף זה ואישרה אף אותה.

הנתבעת, מצידה, טענה כי הפסקה השנייה לסעיף 2 להסכם הוספה על-ידי התובע ללא הסכמתה ומבלי שחתמה ליד התוספת.

עוד הצביעה על הנתבעת על העובדה כי הסכום שקיבלה לידיה מן המעסיקה בעקבות הפשרה עמד על 4,000 ₪ בלבד, והצביעה בהקשר זה על חוסר הסבירות שבדרישתו של התובע, אשר שימש כבא-כוחה.

ההליכים