בנק הפועלים חיפה נ' אסאייג ואח'

החלטה

העניין שבפני, בקשה לביטול פסק דין.

השתלשלות ההליכים עד כה:

ביום 18.7.2011 הוגשה בקשת הנתבע מס' 3 לביטול פסק דין אשר ניתן בעניינו, במסגרת ההליכים בתובענה זאת. עוד באותו יום הורתה כב' הרשמת פומרנץ, על מתן תשובת התובע בתוך 20 ימים מאותו מועד.

ביום 21.8.2011 הוגשה בקשת התובע להאריך המועד למתן תשובתו. הבקשה נענתה בחיוב.

ביום 19.9.2011 הוגשה בקשה שנייה להארכת המועד למתן תשובת התובע. גם בקשה זאת נענתה בחיוב.

ביום 19.1.2012 הוגשה הודעת הצדדים כי הם מצויים בהליך מו"מ, וביקשו ארכה בת 30 ימים. הבקשה נענתה בחיוב באותו יום ממש.

ביום 13.3.2012 ניתנה החלטתי המורה לצדדים לעדכן אודות תוצאות המו"מ. הצדדים התבקשו לדווח בתוך 30 ימים מאותו מועד. בהיעדר מענה, ניתנה החלטה נוספת ביום 15.4.2012, המורה על מסירת הודעה, תוך הבהרה שבהיעדר היענות, הבקשה לביטול פסק דין, תימחק.

ביום 18.4.2012 נמסרה הודעת ב"כ הנתבע מס' 3, על כך כי הצדדים עדיין מנהלים מו"מ, ומבקשים ארכה בת 30 ימים. לצדדים ניתנה ארכה להודיע על תוצאות המו"מ עד ליום 20.5.2012. משלא נתקבלה ההודעה ביום 20.5.2012, הוריתי לצדדים לעדכן בתוך 20 ימים מאותו מועד. גם בחלוף תקופה זאת, לא נמסרה כל תשובה מטעם הצדדים.

מעיון בתיק, עולה תמונה עגומה ביותר: ביהמ"ש מורה, והצדדים אינם נענים. ביהמ"ש מבקש כי הצדדים יעדכנו אותו בדבר ההליכים, ונענה בהתעלמות מופגנת. תסריט זה חוזר פעם אחר פעם, כאשר הצדדים מנהלים מו"מ בניחותא, משך 11 חודשים לאחר שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, ואפילו החלטות ביהמ"ש אינה מטרידה את שלוותם, והם רואים בהליך התלוי ועומד, כהליך אשר אינו חייב להתקדם לקראת סיומו, אלא יכול הוא להישאר תלוי ועומד, עד קץ הימים.

מהתנהגות הצדדים, לא ניתן אלא להסיק כי זנחו הם את הבקשה לביטול פסק דין. ככל שהיה הנתבע מס' 3 עומד על ההליך, היה דורש כי תינתן תשובת התובע; לכל הפחות, היה מבקש לקצוב המועד למתן תשובה, או מבקש שתינתן החלטה בהיעדרה של תשובה; ואולם הנתבע מס' 3, די לו בהמצאת הודעה, אחת לשישה חודשים, כי מתנהל מו"מ.

תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, דנה במחיקת תובענה.

"156.

(א)נבצר מבית המשפט לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל דין, רשאי בית המשפט או הרשם על דעת עצמו, ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שבית המשפט הורה ובדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה.

(ב)לא ניתן כל טעם, בתוך שלושים ימים מיום ההמצאה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בהודעה, יראו את התובענה כתובענה שנמחקה.

(ג)בית המשפט או הרשם רשאי למחוק את התובענה אם הטעם שניתן אינו מניח את דעתו.

(ד)..."

תובענה, בהקשר זה, על פי סעיף ההגדרות (תקנה מס' 1), "תביעות, בקשות ושאר ענינים שמביא בעל דין לפני בית משפט, באחת הדרכים שנקבעו לכך". לפיכך, לא ניתן אלא לראות בבקשה לביטול פסק דין, ככזאת אשר מחיקתה מוצדקת, מחוסר מעש של בעלי הדין.

אכן, מחיקת הליך מחוסר מעש, אינו ראוי להינקט בקלות ובכל מקרה, אלא כמוצא אחרון, ואולם משבית המשפט מפציר בצדדים לקדם ההליך, ואולם המענה הינו לא פחות מהתעלמות מופגנת, אין הצדקה, במקרה זה, שלא למחוק את ההליך.

עניין דומה במהותו נדון אך לאחרונה בפני ביהמ"ש העליון, רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (כב' השופט צ. זילברטל, 22.5.12, טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו"), ויפים הדברים אשר נפסקו שם: