בנאור ואח' נ' שהינו

פסק דין

1.לפניי תביעה להורות לנתבע לפנות את המקרקעין ברחוב מרדכי היהודי 7 ראשון לציון גוש 5030 חלקה 69, מחצית מגרש 66/68 (להלן: "המקרקעין").

התביעה הוגשה מכוח תקנה 217ז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תסד"א").

2.כעולה מכתב התביעה ומהתצהיר התומך שצורף לכתב התביעה, התובעים הם הבעלים של המקרקעין והם השכירו אותם לחיחינשוילי יסאק (להלן: "יסאק"). הסכם השכירות נחתם ביום 13.2.09 (נספח ב' לכתב התביעה). על פי הסכם השכירות הושכרו המקרקעין ליסאק מיום 1.4.09 ועד ליום 31.3.10.

סעיף 7 להסכם השכירות קבע מפורשות כי השוכר, דהיינו יסאק, אינו רשאי להשכיר את המקרקעין לאחר ואף אינו רשאי למסור החזקה ו/או אינו רשאי להתיר לאחר לעשות שימוש במקרקעין.

בתום תקופת השכירות המשיך יסאק להחזיק במקרקעין ולשכור אותם, זאת מבלי שהתובעים ויסאק חתמו על הסכם להארכת תקופת השכירות, היות והמדובר בחברים קרובים. עוד נטען, כי מאחר ויסאק שהה תקופות ארוכות בחו"ל, לא הצליחו הצדדים לתאם מועד לצורך חתימה על הסכם שכירות חדש.

3.דא עקא, ביום 28.12.09, חתם יסאק באמצעות הגברת מננה חיחשוילי (להלן: "מננה") על הסכם לפיו השכיר את המקרקעין לנתבע. כלומר, יסאק הפר את הסכם השכירות בין בכך שהשכיר את המקרקעין בשכירות משנה.

מוסיפים וטוענים התובעים, כי דבר שכירות המשנה לנתבע נודע להם באקראי עת בקשו למכור את מקרקעין, ביקשו להציגם לרוכשים פוטנציאלים, והופתעו לגלות, את הנתבע מחזיק בנכס.

עוד טוענים התובעים, כי בקשותיהם מהנתבע לפנות את הנכס הושבו ריקם ומכאן התביעה.

4.הנתבע טוען, כי דין התביעה להמחק ולחילופין להדחות על הסף מטעמים של חוסר יריבות. עוד מבקש הנתבע כי התובענה תועבר למסלול דיון רגיל וזאת מכוח תקנה 214יב לתסד"א, שכן בירור האמת מחייב זאת נוכח מורכבות העובדות והצורך בהבאת עדים.

5.לגופה של התביעה, טוען הנתבע כי הסכם השכירות בינו ובין יסאק נחתם באמצעות מתווך ושם נמסר לו, כי יסאק הוא הבעלים של המקרקעין ומאחר והלה שוהה מעבר לים, יחתם הסכם השכירות בינו ובין יסאק באמצעות מננה שהיא מיופת כוחו של יסאק.

לחיזוק טענותיו, טוען הנתבע, כי מננה היא זו שהציגה לו את המקרקעין ולה הוא משלם את דמי השכירות וכן את תשלומי החובה החלים על המקרקעין.

עוד טוען הנתבע למעין הסכמה שבשתיקה מצד התובעים לשכירות המשנה מאחר ואלה על אף השנים הרבות שהנתבע מחזיק במקרקעין לא הלינו על כך ולו דבר.

6.על מנת לבסס את טענת הנתבע כי יסאק הוא הבעלים של המקרקעין מציין הנתבע, כי בדצמבר 2012 הוגשה על ידו, לבית המשפט השלום בראשון לציון, המרצת פתיחה להכריז כי המטלטלין במקרקעין הינם בבעלות יסאק תוך שהוא מסביר שהצורך בבקשה זו נולד נוכח חובותיו הרבים של הנתבע לנושים אחרים.

הנתבע מפנה לפסק דינו של בית המשפט בהמרצת הפתיחה שם נקבע, כי מננה פועלת בשמו של יסאק ואותו יסאק הוא הבעלים של המקרקעין נשוא המחלוקת.

7.כלומר, לטענת הנתבע הבעלים האמיתי של המקרקעין הוא יסאק ולא התובעים והסכם רכישת המקרקעין בין התובעים ובין מי שלטענת התובעים מכר להם את המקרקעין הוא הסכם למראית עין בלבד. רוצה לומר – התובעים אינם בעלי המקרקעין ומכאן שהם אינם בעלי הדין המוכנים שכן אין להם זכויות במקרקעין.

8.דין טענותיו המקדמיות של הנתבע להורות על דחיית התביעה מחמת העדר יריבות ובקשתו להורות על העברת התובענה למסלול רגיל להדחות.

מקום בירור טענתו של הנתבע כי התובעים אינם בעלי המקרקעין ומכאן שאינם בעלי הדין הנכונים, להתברר בהליך ההוכחות שנוהל ורק לאחר קביעה עובדתית, בהתבסס על הראיות שהונחו לפני בית המשפט, ניתן יהיה לקבוע באם התובעים הינם בעלי הדין הנכונים. דהיינו, טענת הבעלות במקרקעין, כשאלה שבגררא, תבורר בהליך זה ואם יסתבר שהתובעים אינם הבעלים של המקרקעין, דין התביעה להדחות.

הנתבע ביקש להורות על העברת התובענה למסלול רגיל היות והועלו טענות בדבר כשרות הסכם רכישת המקרקעין על ידי התובעים, אי העדת יסאק על ידי התובעים וכן הצורך בחקר האמת.

9.אין המדובר בשאלות מורכבות המחייבות דיון ארוך. אם אכן היה מקום על ידי התובעים להביא את יסאק לעדות, כפי שטען הנתבע, דבר שהתובעים לא עשו, הדבר פועל לרעתם אך אין בכך כדי להעביר את התביעה למסלול דיון רגיל.