בן נעים נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת 2 לדחות את תביעת המשיבה 1 נגדה מחמת התיישנות.

לפי כתב התביעה הועסקה המשיבה 1 (להלן – התובעת) כקלדנית בבתי המשפט במחוז הדרום החל משנת 1997, תחילה באמצעות המבקשת ובהמשך באמצעות הנתבעת 3 (היא המשיבה 3). לטענתה, כתוצאה מעבודתה המאומצת כקלדנית היא נפגעה והיא סובלת מכאבים, מחולשה וממגבלות בידיה.

לטענת המבקשת, מהחוזה שצירפה המדינה להודעה לצד שלישי עולה כי התובעת הועסקה החל מיום 1.8.97 באמצעות הנתבעת 3, ונמצא שמאז לא הועסקה באמצעות המבקשת. לטענתה, מאחר ותקופת ההתיישנות בעניינים שאינם ענייני מקרקעין היא בת 7 שנים, היה על התובעת להגיש את תביעתה כנגדה עד ליום 31.7.04, ואילו בפועל הוגשה התביעה ביום 20.1.08, שלוש וחצי שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות.

עוד טוענת המבקשת כי אף אם יונח שחלה על התובענה הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, מן ההכרח לומר שבעת הגשת התובענה חלפו למעלה מעשר שנים מעת אירוע הנזק וגם במקרה זה התיישנה התביעה.

לטענת המבקשת, אם נגרם לתובעת נזק, הרי הוא נגרם סמוך לאחר תחילת עבודתה כקלדנית, ובודאי מקץ שנה-שנתיים, ואף אם אירע 10 שנים לפני הגשת התביעה, דהיינו בינואר 1998, הרי במועד זה כבר לא עבדה התובעת באמצעות המבקשת.

התובעת העלתה מספר טענות כנגד הבקשה.

ראשית נטען כי טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה ולעמוד על בירורה בהזדמנות הראשונה. לטענתה, טענת ההתיישנות אמנם הועלתה על ידי המבקשת בכתב הגנתה אך נזנחה מאז למשך למעלה משנה, כאשר בינתיים כבר נבדקה התובעת על ידי מומחה רפואי מטעם המבקשת ואף הוגשה חוות דעת רפואית מטעם המבקשת.

עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה מחמת שלא צורף לה תצהיר אף שהיא נסמכת על טענות עובדתיות.

התובעת טוענת עוד כי הבקשה נוגדת לחלוטין את המדיניות השיפוטית לפיה ביהמ"ש לא ייטה למחוק או לדחות תביעה על הסף ויעדיף בירור ענייני וממצה של הפלוגתאות המובאות בפניו.

לגופו של עניין טוענת התובעת כי תביעתה לא התיישנה. לטענתה הנזק שנגרם לה הינו נזק אשר התפתח והתגבש במרוצת השנים ולא ניתן לקבוע מהו יום אירוע הנזק ובוודאי שלא לקבוע בצורה חד משמעית כי אירע בסמוך לתחילת עבודתה של התובעת אצל המבקשת. התובעת מציינת כי בכתב תביעתה טענה כי החלה להרגיש בכאבים לפני כ- 5 שנים, ולא הוצג כל תיעוד רפואי סותר. לטענתה, השאלה מתי אובחן הנזק ומתי התגלה לה בסיס רפואי מדעי לקיומה של זיקה בין תנאי עבודתה לנכותה לא יכולה להיחתך רק מתוך פרשנות לנטען בכתבי הטענות, אלא בדרך של הבאת ראיות ובירור התביעה לגופה.

אני דוחה את טענת התובעת לפיה טענת ההתיישנות נזנחה. הטענה נטענה בכתב הגנתה של המבקשת ואף בכתב ההגנה שהגישה בתשובה להודעה לצד שלישי שהוגשה כנגדה, והמבקשת חזרה עליה בקדם המשפט שהתקיים ביום 19.1.10.

אני מקבלת את טענת התובעת לפיה היה על המבקשת לצרף תצהיר לבקשה בתמיכה לטענותיה העובדתיות. עם זאת, נראה כי התובעת אינה חולקת על כך שלא עבדה באמצעות המבקשת מאז 1997. אשר למועד בו התגלה הנזק, מטענות המבקשת עולה כי לשיטתה אין כלל צורך להכריע בשאלה זו על מנת לדחות את התביעה נגדה, שכן לדבריה כל מועד עליו תצביע התובעת כמועד בו אירע הנזק יעלה אחת משתיים - או כי חלפה תקופת ההתיישנות, או כי לא ניתן לייחס את הנזק למבקשת.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) קובע את הכלל לפיו מתחילה תקופת ההתיישנות ביום בו נולדה עילת התובענה. חריג לכלל זה מצוי בסעיף 8 לחוק, הקובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

הוראה נוספת הנוגעת לענייננו מצויה בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בו נקבע כי:

"לענין תקופת התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

לפי ההסדר שבסעיף 89(2), תחול התיישנות לכל היותר כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם טרם חלפו שבע שנים מיום שנתגלה הנזק. זאת בניגוד להסדר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות מלאה בת שבע שנים מיום גילוי העובדות המהוות את עילת התובענה.

שאלת היחס שבין שני ההסדרים נדונה לא אחת בפסיקה. בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 547 (2000), נפסק כי: