בן דורי נ' סמדר ואח'

החלטה

1.מבוא

א.המבקשת הגישה בשעתה בקשה לאישור פסק בורר (הפ"ב 17712-09-11).

ב.הואיל והמשיב, מר יהודה סמדר, לא הגיב על הבקשה לאישור פסק הבורר ולא הגיש בקשה לביטולו, הוריתי, ביום 5.10.2011, על אישור פסק הבוררות.

ג.ביום 6.10.2011 הגיש מר סמדר בקשה לביטול פסק הבוררות (הפ"ב 13036-10-11). ימים ספורים לאחר מכן, ביום 10.10.2011 הגיש מר סמדר "בקשה בהולה לביטול החלטה/פסק דין במעמד צד אחד והארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות".

ד.ביום 6.10.2011 הגיש המשיב, מר סמדר, בקשה "דחופה למתן סעדים זמניים" ובהחלטתי מיום 11.10.2011 נעתרתי לבקשה, ונתתי את הסעדים הזמניים שנתבקשו בסעיפים א' עד ד' במבוא לבקשה וזאת כדי לשמור על המצב הקיים. באותה החלטה הוריתי כי על מר סמדר להפקיד בקופת בית המשפט סך של 100,000 ₪ "במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית ובלתי מוגבלת בזמן לשפות את המשיבים על כל הנזקים העלולים להיגרם להם אם הבקשה לביטול פסק בורר תדחה לבסוף".

ו.בהחלטה שניתנה על ידי ביום 5.12.2011, דחיתי את הבקשה לביטול ההחלטה (היינו, הבקשה לביטול אישורו של פסק הבורר).

ביום 6.12.2011 נתתי פסק דין בו ציינתי כי הואיל והבקשה הנ"ל לביטולו של אישורו של פסק הבורר נדחתה בהחלטה מנומקת, "הרי שהתוצאה היא שלא הותרה הגשתה של בקשה לביטול פסק הבורר לאחר שפסק הבורר כבר אושר". בעקבות כך הוריתי למזכירות לסגור את תיק הפ"ב 13036-10-11.

ז.עתה לפני בקשתה של המבקשת "לחילוט ערבון נוכח דחיית התובענה", כשהמבקשת סומכת את טענתה על תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי - התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות").

2.לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב, מר סמדר, ובתשובה על התגובה, הגשתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה.

אכן, אינני מקבל את טענת המשיב על כך שהסך 100,000 ₪ הנ"ל, עליו הוריתי בהחלטתי מיום 11.10.2011, הוא בבחינת "ערבות" בלבד כמשמעותה בתקנה 364(א) לתקנות.

כוונתי במתן ההוראה האמורה היתה להורות על הפקדת הסכום הנ"ל כערבון וערבות גם יחד.

ואולם, סבורני כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה 371(א) לתקנות בדבר חילוט הערבון, ועל כן דין הבקשה להידחות.

3.על פי הוראות תקנה 371(א) לתקנות רשאי בית המשפט להורות על חילוט ערבון בהתקיים שני תנאים: האחד, כי מי שהצו מופנה כלפיו הראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות (למרות שאין צורך להוכיח את גובה הנזק, אם כי בפסיקה הובעה הדיעה כי נדרשת מידה מינימאלית של ראיות גם בנוגע לגובה הנזק) והשני, כי הבקשה לצו זמני לא היתה סבירה בנסיבות העניין.

אתחיל מן החלק השני דווקא: סבורני כי במקרה שלפני היתה בקשתו של מר סמדר סבירה ביותר בנסיבות העניין. אלמלא הגשת הבקשה לצווים זמניים, עלול היה המשיב להיקלע למצב שהוא אמנם יזכה בסוף הדרך בביטול פסק הבורר, אך בפועל כבר מונה מנהל אשר גם קיבל החלטות מהותיות שהביאו לשינויים שאינם ניתנים לתיקון. כאן יש לזכור כי מדובר בחברה שבה שני בעלי המניות בחלקים שווים ביניהם.

לפיכך, אני קובע כי לא מתקיים בענייננו התנאי השני הקבוע בתקנה 371(א) לתקנות.

למעשה די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה.

ואולם, למעלה מן הנדרש, אוסיף כי אין יסוד גם לטענת המבקשת באשר לנזק שנגרם לה. עיון בבקשתה של המבקשת מלמד כי עיקר הנזק עליו היא מצביעה, הוא, הלכה למעשה, הוצאות משפט שנגרמו לה, לטענתה. הלכה פסוקה היא כי החיוב בערבון לפי תקנה 364 נועד להבטיח "את כיסוי נזקי הסעד הזמני ולא את הוצאות ההליך": ראו את דברי כב' השופט גרוניס ברע"א 4344/09 פונוקול בע"מ נגד WORNER CHAPPELL MUSIC GROUP (un) LTD (החלטה מיום 15.2.2010 - פורסמה בנבו). לפיכך אין מקום לחילוט ערבון בשל הוצאות משפט.

המבקשת טענה גם לנזק בגין הפסד שכר עבודה של גבריאל בן דורי, מנהל העסקים מטעמה. העתירה לחילוט הערבון בגין נזק שנגרם למר גבריאל בן דורי אין לה מקום כלל. ראשית, מר בן דורי איננו בעל דין ואין מקום לחילוט ערבון בגין נזק שנגרם לו. שנית, שהרי הסעדים הזמניים שנתבקשו נועדו למנוע את כניסתו של מר בן דורי כמנהל בחברה, וכבר ציינתי לעיל כי סעד זה התבקש והיה סביר בהחלט בנסיבות העניין. כך או כך, אין הצדקה לחילוט הערבון בגין ראש נזק זה.

זאת ועוד: במסגרת הבקשה לאישור פסק הבורר חוייב המשיב לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ ובהחלטה שניתנה בדבר דחיית הבקשה לביטול אישורו של פסק הבורר חייבתי את המשיב בתשלום סך של 5,000 ₪.