בן דוד נ' זפרן

החלטה

לפני בקשה לתיקון כתב התביעה.

עניינה של התביעה דנא בסדרת טענות שטען הנתבע כנגד התובע, העולות, לטענת התובע כדי עוולה אזרחית של פגיעה בפרטיות. הנתבע הגיש כתב הגנה וכן בקשה לסילוק על הסף בה טען בין היתר כי ע"פ סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, מקום בו קמה הגנה לפי סעיף 14 (5) לחוק איסור לשון הרע הרי שזו הגנה טובה גם בתביעה בגין פגיעה בפרטיות.

משראה התובע כי כך, הוא עותר לתקן את המקור החוקי עליו מתבססת הפגיעה בו. לטענתו, משכללת המסכת העובדתית המפורטת בכתב התביעה עוולה של היפר חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין שכן הנתבע הפר, לטענת התובע, את חובת הסודיות המוטלת על הנתבע מכוח סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין. יוצא, טוען התובע, כי אין כל שינוי בעילת התביעה אלא רק למקור המשפטי ממנו נובעת הזכות לפיצוי. הנתבע מצידו טוען, בתגובה, כי הוראת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע אינה יכולה להוות עילה למשפט פלילי או אזרחי, כעולה מן האמור בו, וזאת ללא קשר למקור המשפטי עליו נשענת עילת התביעה. הנתבע מדגיש כי בחוק איסור לשון הרע הבחין המחוקק בין הגנות יחסיות (קרי- הגנות רק על פי חוק איסור לשון הרע (כמו סעיפים 14,15 לחוק זה) לבין "הגנה מוחלטת" כאמור בסעיף 13 (5) לאותו חוק שאיננה מסוייגת רק לתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע אלא קובעת באופן גורף כי התבטאות כאמור אינה עילה למשפט אזרחי או פלילי. משכך, נטען כי אין כל תועלת בבקשה לתיקון התביעה ודין הבקשה להידחות.

בתשובה לתגובה טוען התובע כי אין ממש בפרשנותו של הנתבע לרישת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע באשר התיבה " לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" מתייחסת להליכים אזרחיים או פליליים מכוח חוק איסור לשון הרע בלבד ולא מכוח כל דין שהוא. הא ראיה: אילו הייתה ההגנה בסעיף 13 כה מוחלטת וגורפת כפי שנטען על ידי הנתבע, לא היה צורך לקבוע הגנה בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות לדברים החוסים תחת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע לעניין משפט אזרחי או פלילי בגין פגיעה בפרטיות. התובע אף מביא תימוכין מסוימים מפסיקת בתי המשפט לעמדתו.

דיון

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את הבקשה ולהתיר את תיקון כתב התביעה. ואלה טעמיי.

ככלל, בית המשפט לא ייטה להתיר את תיקון כתב התביעה מקום בו כתב התביעה המקורי ולאחר מכן המתוקן, אינם מגלים עילת תביעה הראויה להתברר.

יחד עם זאת, מכתבי הטענות עולה לכאורה כי יש מקום להטיל ספק בטענת הנתבע כי ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מתיימרת לחול לא רק על הליכים אזרחיים ופליליים באותו חוק אלא גם על הליכים אזרחיים ופליליים לפי דברי חקיקה אחרים. לטעמי, ניתן לפרש את המלים "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" כמתייחסים להליכים לפי חוק איסור לשון הרע ולא כהליכים לפי כל דין. פרשנות זו גם נתמכת במובן מסוים בהגיונם של דברים שכן כפי שמציין ב"כ התובע בצדק, אילו היה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע כדי להוות הגנה מוחלטת ולא רק הגנה "יחסית" (כמשמעותם לעיל) לא היה צורך בהגנה שמעניק סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות שכן במצב כזה די היה לכאורה בהגנה הרחבה אותה מעניק סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. לטעמי, גם הערות הפסיקה שהובאו בתשובת התובע לתגובת הנתבע תומכות בצורה זו או אחרת במסקנה.

ודוק: אינני מתיימר לקבוע מסמרות, בגדר הליך זה, בשאלה אם סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה מוחלטת או הגנה יחסית. יש להניח כי בית המשפט יידרש לכך בתיק העיקרי. כל שבכוונתי לקבוע הוא כי לכל הפחות ניתן להטיל ספק בטענה כי סעיף 13 הנ"ל מעניק הגנה מוחלטת לנתבע. לאור קיומו של ספק זה, עשויה להיות תועלת לתובע מתיקון כתב התביעה ובהתאם אין מניעה להיעתר לבקשה.

סוף דבר: אני נעתר לבקשה. כתב הגנה מתוקן יוגש, אם חפץ הנתבע, תוך 30 יום. לא יוגש כתב הגנה מתוקן – יעמוד בעינו כתב ההגנה המקורי. הוצאות הליך זה יובאו בחשבון בהמשך.

ניתנה היום, י"ג סיון תש"ע, 26 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: