בן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

בפניי ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן - "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 18/12/11, אשר העמידה את דרגת נכותו של התובע על 20% וזאת החל משנת 1995. בהחלטתה ביטלה הוועדה החלטה של ועדה רפואית קודמת, לפיה עמדה דרגת נכותו של התובע על 100% משנת 1995 ועד בכלל.

העובדות הצריכות לעניין

בשנת 1995 בהיותו כבן 16.5 המערער עבר אירוע של דקירה בחזהו שכתוצאה ממנו נפגע בליבו. במהלך אישפוזו בבית חולים, התלונן המערער כי איבד את הראיה והוא סובל מעיוורון כתוצאה מהאירוע.

על רקע תלונות המערער בעניין אבדן הראיה, בשנת 1996, זומן המערער בפני וועדה רפואית ונקבעה לו נכות בשיעור 100% בגין עיוורון.

המשיב לא ביקש להשיג על החלטת הועדה הרפואית משנת 1996 והיא הפכה לחלוטה. בהתאם לכך, ובמשך כ- 9 שנים, שולמה למערער גמלת נכות מלאה.

בשנת 2005, התקיימה פעילות חקירה ביחס לנכותו של המערער, ובמסגרתה צולם המערער כשהוא מתהלך ברחוב בחופשיות תוך שימוש בחוש הראיה. על רקע האמור, המערער זומן להופיע בפני ועדה רפואית על מנת שתבדוק את מצבו. הועדה הרפואית קיימה שני דיונים בעניינו (ביום 21/8/05 וביום 1/2/06) ולאחריהם קבעה כי נכותו של התובע היא בשיעור 0% וזאת החל מדצמבר 1995. בעקבות ההחלטה, נשלחה לתובע דרישת תשלום להשבת גמלאות ששולמו לו במשך 9 שנים.

המערער פנה לבית הדין כנגד החלטת הועדה הרפואית (תיק בל 4053/08) וביום 15/12/09 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שלפיה יתאפשר למערער להגיש ערר כנגד החלטת הועדה הרפואית משנת 2006.

נציין כי ביני לביני, בשנת 2008 נקבעו למערער דרגות נכות זמניות בגין לקות הראיה, נכות בשיעור 60% מיום 21/10/05 ועד יום 30/4/08, ונכות בשיעור 75% מיום 1/5/08 ועד יום 30/4/09.

מכל מקום, בהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים בתיק בל 4053/08 (ר' לעיל), המערער הגיש הודעת ערר מנומקת.

בהתאם להחלטת הועדה הרפואית לערר, ביום 4/12/11 נבדק המערער על ידי רופא מומחה בתחום נוירואופטימולוגיה. חוות דעתו של המומחה כוללת סקירה של בדיקות שנערכו למערער בעבר, וכן ממצאים של בדיקה קלינית של התובע והתרשמות של המומחה ביחס לשימוש הספונטני שלו בחוש הראיה והתמצאותו במרחב במהלך הבדיקה. בסופו של יום המומחה קבע כי נכון למועד הבדיקה, למערער אין נכות עינית. לא למותר לציין כי חוות הדעת מתייחסת למצבו העדכני של המערער, נכון למועד הבדיקה, ואין היא כוללת ממצאים או מסקנות ביחס למצבו בעבר.

ביום 28/12/11 ניתנה החלטת הועדה רפואית לערר, מושא הערעור דנן. הועדה הרפואית לערר קבעה למערער דרגת נכות בגין ליקוי ראיה בשיעור 20% לתקופה שמשנת 1995.

הוועדה לא נימקה מדוע קבעה למערער 20% נכות על אף שהמומחה סבר כי אין למערער נכות עינית, ואף לא נימקה על מה מבוססת קביעתה כי תחולת דרגת הנכות היא משנת 1995.

טענות הצדדים:

לטענת המערער, החלטת הוועדה איננה כוללת כל נימוק ביחס להחלטה כי דרגת הנכות נקבעת רטרואקטיבית מדצמבר 1995, וכן הוא טוען כי ההחלטה כלל איננה יכולה להתייחס לתקופה הקודמת למועד הבדיקה באשר תקופה זו חוסה תחת החלטה חלוטה של ועדה רפואית משנת 1996.

עוד טוען המערער, כי הוועדה מתעלמת בהחלטתה מכך שביחס לשנים שלאחר 2005 נקבעו לתובע דרגות נכות זמניות בשיעורים שבין 65%-75% באופן שאיננו מתיישב עם קביעת הוועדה הרפואית דנן לפיה יש לקבוע את דרגת נכותו העדכנית בגובה 20% באופן רטרואקטיבי למשך 15 שנים.

בדיון שהתקיים בפני ביום 8/9/13, הודיע ב"כ המשיב כי לאור הערות בית הדין, המשיב ישקול מחדש את עמדתו, וימסור את הודעתו לבית הדין.

ביום 16/9/13 הודיע המשיב, כי יסכים להחזיר את עניינו של התובע לוועדה הרפואית על מנת שתבהיר מדוע נקבעה נכות בשיעור 20% מיום 7/12/95, וכי הוועדה תהיה רשאית להתייעץ עם נוירואופטימולוג ועם פסיכיאטר.

המערער הודיע, כי איננו מסכים להשיב את העניין לדיון בוועדה, שכן לטענתו, הוועדה כלל לא הייתה מוסמכת לקבוע לתובע דרגת נכות משנת 1995, שכן מדובר הלכה למעשה בביטול של החלטה חלוטה. המערער ביקש כי הצדדים ישלימו את טיעוניהם בכתב על מנת שינתן פסק דין בעניין.

בהתאם להחלטת בית הדין הצדדים השלימו את טיעוניהם בכתב, התובע חזר על טענתו לפיה הוועדה העוסקת בדיון מחדש איננה מוסמכת לשנות החלטות חלוטות של ועדות קודמות, וכן ציין, כי בנסיבות דנן אף אין בסיס עובדתי להתערב בהחלטה משנת 1996 שהרי דו"ח החקירה משנת 2005 איננו יכול ללמד דבר ביחס למצבו הרפואי של התובע בתשע השנים שקדמו למועד ביצוע החקירה.