במקרים נדירים בלבד תינתן זכות ערעור על תוקפה של חתימה כהסכמה לתוכן החוזה

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופטים כהן ושפירא) מיום 19.4.07 בע"א 1982/05, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דין חלקי של בית משפט השלום בחיפה (השופט -כתארו אז - וגנר) מיום 14.9.05 בת"א 13337/03.

ב.        ביום 12.1.89 רכשה המבקשת נכס מקרקעין (להלן המשרד) מן המשיבה, אותו התחייבה האחרונה לבנות, לרבות השלמת עבודות פיתוח. במעמד חתימת ההסכם נחתמו מפרט טכני וכתב כמויות (להלן הנספחים החתומים) הנוגעים לעבודות הפיתוח האמורות. בחודש יוני 1998 התגלעה מחלוקת סביב ההתחשבנות בין הצדדים בנוגע לעלות העבודות. ביום 15.7.03 תבעה המבקשת את המשיבה בבית משפט השלום בחיפה לתשלום פיצויים בגין ראשי נזק אחדים בין היתר נטען, כי שולמו תשלומים ביתר בעבור עבודות הפיתוח. נטען, כי המשיבה אמנם עמדה בתנאי הנספחים החתומים, אולם כי נספחים אלה נחתמו בטעות על ידי בעלי המבקשת, בהעדר בא כוחה (שהיה בהלויה במועד חתימת ההסכם), ואינם משקפים את ההסכמה בין הצדדים, אשר באה לידי ביטוי במפרט טכני וכתב כמויות אחרים גם העתקיהם של מסמכים אלה צורפו לבקשה, והם אינם חתומים - להלן יכונו הנספחים הבלתי-חתומים) ושבהם, חרף חזותם הזהה למדי, פרטים אחדים השונים מהנספחים החתומים (בעיקר בכמויות המצוינות בכתבי הכמויות). לשון אחר, נטען כי הנספחים החתומים אינם משקפים את "מפגש הרצונות" בין הצדדים, ככל שהיה כזה.

ג.        בבית משפט השלום הוחלט, על יסוד הסכמת הצדדים, לדון תחילה בשאלה מהו הסכם הרכישה הרלבנטי בין הצדדים. ביום 14.9.05 ניתן בבית המשפט פסק דין חלקי בעניין זה וקבע, כי ההסכם הרלבנטי ונספחיו הם המסמכים שנחתמו בין הצדדים במעמד החתימה, קרי, טענות המבקשת נדחו. נקבע, כי למעשה טענה המבקשת להטעייתה, אף שלא ביקשה את ביטול ההסכם - אולם לא הצליחה לשכנע כי גירסתה בעניין הנספחים החתומים עדיפה על פני גירסת המשיבה; עוד הוסיף בית המשפט, בהקשר זה, כי "אדם מוחזק כמי שקורא מסמך, הבין את תוכנו ומסכים לכל תנאיו לפני שהוא חותם עליו ובעניין התחייבויות בהסכם, הדבר נכון שבעתיים" (בעמ' 4 לפסק דינו), קרי, כי אומד דעתם המשותפת של הצדדים מגולם בהסכם החתום.

ד.        (1) המבקשת עירערה לבית המשפט המחוזי בטענה שבית משפט השלום הכריע בשאלת ההסכם החל תוך התעלמות מן הראיות שהוצגו לפניו, וללא פירוט והנמקה. בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות: סגנית הנשיאה וסרקרוג, בדעת מיעוט, סברה, כי על הערעור להתקבל באופן שיוחזר התיק לבית משפט השלום לבחינה חוזרת של הראיות שהוצגו בפניו, וקבעה, כי לגירסת המבקשת ישנה תמיכה ראייתית, ובין היתר: (1) שני צמדי הנספחים - החתומים והבלתי חתומים - נושאים תאריך זהה (7.1.98); (2) עדותו של מר בריל מטעם המבקשת לא נסתרה, ואילו עדותו של מר ז'ק מטעם המשיבה לא כללה התייחסות ישירה לעניין נסיבות ניהולו של המשא ומתן; בנסיבות אלו, קבעה, לא הוברר מדוע הסכימה המבקשת להרעת תנאיה בנספחים החתומים ללא שינוי התמורה המוסכמת; נטל הראיה מוטל על כתפיה של המשיבה, והיא לא עמדה בו.

           (2) שופטי הרוב כהן ושפירא דחו את הערעור, מן הטעם שהקביעה - כי המערערת לא שיכנעה בעדיפות גירסתה בעניין הנספחים - היא קביעה עובדתית, המבוססת על אמון שנתן בית משפט השלום בעדים שבאו בפניו, וערכאת הערעור לא תתערב בכגון דא אלא במקרים חריגים. עוד נקבע, כי יש לתת לחתימתו של אדם על הסכם, המהווה מצג אובייקטיבי להסכמתו, את המשקל הראוי, ולהעדיפה על פני כוונתו הסובייקטיבית. צוין עוד לעניין זה, כי יש משקל אף לעובדה כי החותם הוא אדריכל בעל ניסיון ובעל כישורים מקצועיים, המסייעים לקריאת המסמכים הרלבנטיים. מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.        המבקשת תומכת, ככלל, יתדותיה בנימוקיה של שופטת המיעוט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי התעלם מאומד דעתם הברור של הצדדים בעת כריתת החוזה ובמהלך חייו, כעולה, על פי הנטען, מנסיבות המקרה. כן נטען, כי המדובר במקרה חריג ומיוחד אשר מצדיק התערבות ערעורית, נוכח התעלמותו של בית משפט השלום - לשיטת המבקשת - מחומר הראיות ומהעדר הנמקה. עוד הדגישה המבקשת כי הסעד לו עתרה היה תיקון החוזה, ולטענתה לא התייחס פסק הדין של דעת הרוב לעניין זה, להבדיל מביטול החוזה. לטענת המבקשת, מעלה הבקשה שתי שאלות עקרוניות: האחת, האם צד שגילה כי חתם על הסכם בטעות או עקב הטעיה, זכאי אך לסעד של ביטול ההסכם או שמא לסעד של תיקונו בדרך של מתן פרשנות המשקפת את כוונתם המקורית של הצדדים; והשניה, האם מסמכים שהוחלפו קודם לחתימת ההסכם יכולים לשמש את בית המשפט בפרשנות ההסכם, תוך העדפתם על ההסכם החתום.

ו.        (1) לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני שאין בידי להיעתר לה. סבורני, כי קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט השלום מבוססות בעיקרן על אמון בצדדים שבאו בפניו, ובעניין זה תהא נטיית בית משפט שלערעור להימנע מהתערבות, קל וחומר כשהמדובר בגלגול שלישי (ראו רע"א 7138/98 בניסטי נ' אלום עשת (אומן) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 27.3.00) - הנשיא ברק; רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם, ניתן ביום 15.11.99) - הנשיא ברק; רע"א 7510/07 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ נ' עו"ד הורביץ (לא פורסם, ניתן ביום 9.9.07) - פסקה ז', והאסמכתאות בה).

           (2) השאלה שבה ביקשו הצדדים מבית משפט השלום להכריע היא "איזה מבין שני ההסכמים חל" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 5.5.05), קרי, באיזה מצמדי הנספחים בא לכלל ביטוי אומד דעתם המשותפת של הצדדים: האם כטענת המבקשת בנספחים הבלתי חתומים, או שמא - כפי שמעידה החתימה - בנספחים החתומים. הסברה של המבקשת בעניין זה, כי טפסי המסמכים הוחלפו ככל הנראה, במכוון או בשגגה ומכל מקום בלי בידיעתה, לא היה מספק לדידם של בתי המשפט הקודמים, ואיני רואה מקום, בכל הכבוד, להתערב בכך. ההכרעה בשאלה "איזהו ההסכם החל בין הצדדים" נעשתה בעיקרה במישור העובדתי. סגנית הנשיאה סברה, כי הצגתם של שני מסמכים הנחזים על פניהם כזהים והנושאים תאריך זהה מעבירה את נטל ההוכחה למשיבה, וכי הערכאה הדיונית לא הפיקה את מירב התועלת מראיות העדים ומשמיעתם (ע"א 734/76 פלונים נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661, 665 - השופט, כתארו אז, ש' לוין; ראו סעיף 9 לפסק דינה של סגנית הנשיאה). לעומתה, סברו שופטי דעת הרוב, כי אין מקום להתערבותם בקביעתו של בית משפט השלום. איני רואה מקום בעניין זה לרשות ערעור, בפרט כאשר אין מתעוררת, בסופו של יום, שאלה כללית או עקרונית, והסוגיה תחומה, בכל הכבוד, לדל"ת אמותיהם של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). בסופו של יום שתי השאלות שהוצגו ככלליות, אינן טעונות הכרעה ככל שנצמדים אנו לקביעות העובדתיות של בית משפט השלום.

           (3) אציין בהקשר זה, כי:

"קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה היא פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995) בעמ' 857-856).

והדברים יפים מקל וחומר לגלגול שלישי. יוזכר, כי קביעת בית משפט השלום מבוססת, בין היתר, על פער הזמנים הניכר שעבר בין מועד גילויה של הטעות הנטענת לבין מועד הגשת התביעה. לא למותר לציין עוד, כי על הנוסח החתום של כתב הכמויות נוספו הערות בכתב יד (בעמ' 2 ו-4), המעידות, על פני הדברים, על הקדשת תשומת לב פרטנית לסעיפי הנספח, מצד החותם, בניגוד לטענת המבקשת.

           (4) חרף האמור אדרש בקצרה לשאלת הסעד, שהעסיקה את הערכאות הקודמות. בית משפט השלום פירש את טענת המבקשת בדבר החלפת הנספחים כטענה להטעיה, ודחה אותה, בין היתר, מאחר שממילא לא נתבקש הסעד הרלבנטי לה, הוא ביטול ההסכם. סגנית הנשיאה בבית המשפט המחוזי ביכרה לפרש את טענת המבקשת כטענה לטעות שהיתה ידועה בפועל או בכוח לצד השני, ועל כן מאפשרת בחירה בין ביטול החוזה לתיקונו (סעיף 14 לפסק דינה). דומני, כי בנסיבות המקרה דנא - בו נדרש תיקון החוזה החתום במספר מסעיפי הנספחים, כך שישקף את הסכמת הצדדים כפי שנתגבשה, לטענת המבקשת, בפועל - ככל שהטענה היא החלפת מסמכים בשגגה, הולמת היתה האכסניה המשפטית של הטענה בדבר "טעות סופר או טעות כיוצא בה" (סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), (ראו ע"א 565/79 רובינשטיין ושות' בע"מ נ' לויס, פ"ד לד(1) 591 (1980) - מ"מ הנשיא ח' כהן; ע"א 424/89 פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4) 31 (1990) - השופט ד' לוין, שם נקבע שצירופו של נספח לגבי הסדר תשלומים הוא טעות סופר; ראו גם דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים א' (1991) בעמ' 161-157, חוזים ב' (1992) בעמ' 711-709, 762-759; גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (2005) בעמ' 306-301). ואילו ככל שנטען להחלפת המסמכים בזדון, לצד טענת הטעות האמורה (ראו בהקשר לה גם פרידמן וכהן, חוזים ב', 682-678, 764-762) יכלה להיות רלבנטית גם טענה לחוסר תום לב בעקבות אי-גילוי שינויין של תניות במסמך המתיימר לגלם את החוזה, בניגוד לציפיית אחד הצדדים (ראו פרידמן וכהן, חוזים ב', 583-582; וכן נילי כהן, "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק" הפרקליט ל"ז 13, 34-29 (1986)). מכל מקום, אין צורך להיזקק לכך, הואיל ובעניין שבנדון דידן ממילא נדחתה טענת המבקשת, יהא מלבושה המשפטי אשר יהא, במישור העובדתי.

ז.        (1) התעוררה בתיק שאלת מעמדה של החתימה על הנספחים. הכלל הבסיסי הוא כי "חזקה על מי שחותם על חוזה, שהוא מכיר את תוכנו" (ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4), 70, 73 (1983) - השופטת, כתארה אז, בן פורת, וראו גם האסמכתא שם; וכן ראו ע"א 544/78 בניני מ.י. גינדי הנדסה נ' אפללו, פ"ד לג(2), 9, 13-12 (1979) - השופט אשר; ע"א 682/82 בן אריה נ' סהר, פ"ד לז(3) 589, 599 (1983); ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 604-602 (1993) - הנשיא שמגר; ראו גם לאחרונה ע"א 6798/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, נח(2) 145, 149 (2003) - השופטת חיות; ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, ניתן ביום 12.7.06) - השופט ג'ובראן, בפסקה 15, והאסמכתאות דשם; רע"א 5446/07 יהב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 26.8.07)). המלומדת כהן כתבה במאמרה הנזכר:

"פעולת החתימה מהווה הבעת הסכמה לתוכן המסמך ולכך שהוא ממצה את יחסי הצדדים. היא משתיקה את החותם מלטעון כי לא הכיר את המסמך וכי חשב שתוכנו שונה, בין משום שלא קרא אותו, ובין משום שחשב שמה שהתרחש במהלך המשא ומתן, גם הוא חלק מהחוזה. החותם המתכחש לתוכנו של המסמך או המבקש להוסיף עליו, טוען למעשה טענת טעות, אולם קשה להצליח לבסס טענת טעות (או הטעיה) המתייחסת לתוכנו של מסמך הנמצא בידיו של הצד הטועה ואשר אושר על-ידו בחתימה" (בעמ' 30).

ומן המשפט העברי, בלשונו של רבי שלמה בן שמעון דוראן (המאה הט"ו, צפון אפריקה):

"כל מה שקיבל עליו לתת לפי שאין אדם משעבד עצמו בקנין או במעמד שלשתן אלא עד שהוא מדקדק יפה יפה" (שו"ת הרשב"ש, סימן תע"ח).

ראו לעניין זה גם שולחן ערוך חושן משפט מ"ה, ה':

"... כל שטר הבא לפנינו, שעדים מעידים על חתימת העדים, מקיימים אותו, שחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן קראוהו ויודעים לחתום..." (עוד ראו המשך הסעיף שם).

           (2) אמנם, החזקה הנזכרת ניתנת, במקרים מסוימים, לסתירה: