בלשר נ' חברת חשמל

פסק דין

לפי גרסת התובע חייבו אותו שלא כדין בגין שימוש בלתי חוקי שנעשה במונה החשמל שלו, בהתחלה חייבו אותו ב-60,000 ₪ ואחרי זה הוריד לסכומים נמוכים, כמו 16,000 ₪ ובסופו של דבר הגיעו לסכום של 8,000 ₪ חוב בגין שימוש כזה, ירדו ל-4,000 ₪ ועלו בחזרה ל-8,000 ₪. התובע הסכים לשלם את הסכום של 8,000 ₪ מכיוון שאיימו עליו שיפסיקו לו את החשמל.

הוא נתן שיקים על 8,000 ₪ ובסופו של דבר הצליח לשלם 4,000 ₪ ונותר חוב של 4,000 ₪. התובע מבקש לייתן פס"ד הצהרתי שאין הוא חייב כל סכום לנתבעת ולחייב את הנתבעת להחזיר את הסך של 4,00 ₪ ששילם לה.

כבר בראשית דבריי ברצוני לציין כי מדובר בביהמ"ש לתביעות קטנות, ובביהמ"ש לתביעות קטנות אין סמכות עניינית ליתן צווי מניעה או צווי עשה, ולכן עתירות של התובע ליתן צו מניעה כמו שביקש, דינה להידחות.

כמו כן אין לביהמ"ש סמכות לתת פס"ד הצהרתי, סמכות ביהמ"ש לתביעות הקטנות הוגדרה בסעיף 60 לחוק בתי משפט, ולא נאמר שלביהמ"ש זה יש את הסמכות ליתן פס"ד הצהרתי או צווי מניעה, או צווי עשה.

כך שנשארה תביעתו של התובע להחזר הסך של 4,000 ₪ שלפי גרסתו לא היה צריך לשלמו וכן לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין עוגמת נפש רבה עקב ניתוק חשמל וניצול מחפיר של היותו צרכן שבוי.

לפי גרסת הנתבעת, נגרם נזק למונה של התובע, המונה הובא לחברת החשמל ושם התברר שהיה נזק וכן התברר להם שהיה שימוש בלתי חוקי במונה, דהיינו מישהו השתמש בחשמל מבלי שהדבר היה מופיע באופן אמיתי במונה, לכן על פי אמות המידה שנקבעו, קבעו איזה סכומים על התובע להחזיר.

לפי גרסת הנתבעת לאחר שנתגלה הנזק והורכב מונה חדש, גדל השימוש של התובע, משבעת אלפי, שמונת אלפי קילו וואט ל-12 אלף וואט בשנה, לכן חייבו את התובע בגין שימוש שנעשה שלא כדין ולא הופיע במונה, בהיותו בעל המונה.

יש לציין כי חברת החשמל לא אמרה שהתובע הוא שעשה את השימוש הבלתי חוקי אלא שהוא נהנה ממנו ולכן עליו לשלם את השימוש האמיתי שנעשה לפני החלפת המונה.

ולכן חויב התובע בהתאם לתקנות, בהתחשב במצבו הורד בסופו של דבר סכום החיוב ל-8,000 ₪ מתוכו שילם התובע 4,000 ₪ ולכן לפי גרסת הנתבעת היא לא גרמה כל עוגמת נפש. אין להחזיר לו את הסך של 4,000 ₪ כי חברת החשמל חייבה סכום כזה כדין ובנוסף לכך אין ליתן צו המורה על הפסקת חיובים עתידים כפי שנוהגת לעשות חברת החשמל. חברת החשמל נוהגת על פי האמות הקבועות בחוק, והתובע מחוייב לפי החוק. כך היה בעבר וכך המצב הוא גם בהווה.

בעניין שבפניי קיימות 2 גרסאות הסותרות זו את זו ואשר אינן מתיישבות זו עם זו.

מצד אחד גרסת התובע שהוא לא חייב מאומה לחברת החשמל ומצד שני גרסת הנתבעת שהיא גבתה מהתובע את הסכום המגיעה לה כדין, לא גרמה כל עוגמת נפש ולא מגיע לו כל סכום בגין עוגמת נפש.

בדקתי ושקלתי היטב את הרושם שעשה עלי כל אחד מהעדים שהעידו בפניי ואת מידת המהימנות שיכול ומוכן אני לייחס לדבריהם, כמו כן בדקתי ושקלתי את כל המסמכים שהיו בפניי ואת המשקל והמהימנות שיש לייחס להם ובסופו של דבר הגעתי למסקנה כי אין אני יכול להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת ולהפך.

על פי הכלל המוציא מחברו עליו הראייה, היה על התובע להוכיח שמאזן ההסתברות נוטה כדי 51% ויותר לטובת גרסתו.

מאחר שאין אני יוכל להעדיף את גרסת התובע על גרסת הנתבעת ולהפך, הרי שהתובע לא הוכיח בפניי שמאזן ההסתברות נוטה כדי 51% ויותר לטובת גרסתו.

לכן אני קובע כי התובע לא הרים את נטל הראייה המוטל על שכמו ולא הוכיח את תביעתו כמידת ההוכחה הדרושה.

יתר על כן ציינתי שלביהמ"ש אין סמכות ליתן פס"ד הצהרתי כמו כן שאין לו את הסמכות ליתן צווי מניעה וצווי עשה.

לכן לסיכומו של דבר, אני מחליט לדחות את תביעתו של התובע.

זכות ערעור תוך 15 יום בבית משפט מחוזי בבאר שבע.

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"א, 17/01/2011 במעמד הנוכחים.