בלקר נ' מ.י. המחלקה לחקירת שוטרים

נוכחים: המערער וב"כ עו"ד

ב"כ המשיבה עו"ד

פסק דין

השופט י. שפסר:

1. ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בקרית גת, לפיו הורשע המערער, שוטר תנועה במשטרת ישראל, בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש (לפי ס' 380 לחוק העונשין התשל"ז – 1977). זאת על רקע אירוע מיום 8.1.04, עת תקף הוא את המתלונן.

עפ"י עובדות כתב האישום, על רקע חילופי דברים שבין המערער ובין המתלונן, נהג שהעליבו, טלטל המערער את המתלונן, היכה אותו במכת אגרוף באוזנו השמאלית ובהמשך, תפס בזרועו, עיקם אותה וחנק את המתלונן. כתוצאה מהאמור נגרמו למתלונן אודם ודימום בקרקפתו ואוזנו.

בעקבות הרשעתו נידון המערער ל – 3 חדשי מאסר על תנאי, שירות לתועלת הציבור בהיקף 150 שעות ופיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪.

2. הערעור מופנה כנגד הרשעתו של המערער, ולפיו עותר הוא לביטולה, ובהתאם – לביטול המאסר המותנה שהושת עליו.

3. תמצית טיעוני המערער היא, כי בית המשפט קמא לא התחשב בנסיבותיו האישיות, נסיבות ביצוע העבירה והנזק שיגרם לו כתוצאה מהרשעתו – פגיעה בפרנסתו, בין בפיטוריו ובין בקידומו. המדובר בנסיבות חריגות, מיוחדות ויוצאות דופן לטענתו, במהלכן הופעל שיקול דעת השוטר באופן שגוי דבר שנבע ממערך לחצים, המצדיקות הימנעות מהרשעה, ובית המשפט קמא שגה איפוא כשלא יחס להן את משקלן הראוי.

עוד טוען ב"כ המערער, כי לא ניתנה תשומת לב לחלוף הזמן – למעלה מ – 6 שנים מעת ביצוע העבירה, במהלכן עוכבה דרגתו, להעדר עבר פלילי או משמעתי, תוך שהאירוע חריג לאופיו של המערער וכן לא ניתן משקל לתרומתו לאירוע של המתלונן, שהוא עצמו אדם אלים וחם מזג, הפרעתו לשוטר והעלבתו.

לערעורו צירף בא כח המערער תעודות הערכה, והצטיינות בהן זכה המערער במשך שנות שירותו וכן היפנה לפסיקה התומכת בטיעוניו.

כמו כן התייצבה בפני בית המשפט המפקדת הישירה של המערער מזה 3 שנים, רב פקד מלי שושנה, אשר לא רק שהפליגה שבחים בזכותו של פָּקודה, אלא אף ציינה כי בדקה את עניינו של המערער ומצאה כי הרשעתו תביא לפיטוריו.

4. המשיבה עותרת לדחיית הערעור. לדבריה, הרשעה פלילית אינה הגורם היחידי לפיטורין והיא רק אחד השיקולים בקביעת עתידו של המערער, כשעימה נשקלים פרמטרים נוספים ובכלל זה חומרת העבירה, טיב שירותו של השוטר, משך שירותו וכו'. בכל מקרה, ענייננו אינו מצדיק ביטול ההרשעה. כאסמכתא לדבריה צירפה ב"כ המשיבה מסמך מאגף משאבי אנוש במשטרה המאמת דברים אלה.

5. ער אני לכללי החוק והפסיקה בעניין סוגיית ההרשעה ולפיהם "ברירת המחדל" הינה הרשעה, ואי הרשעה הינה חריג לכלל הנקבע רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, ובהתמלא התנאים שנקבעו לעניין זה. עם זאת נראה לי, כי העניין המונח בפנינו, אכן מצדיק את אי הרשעתו, תוך עריכת איזון שונה בין האינטרסים המתנגשים, ומתן משקל רב יותר לנסיבותיו האישיות של המערער העומדות לזכותו על פני הרשעתו, וזאת בין היתר מהטעמים הבאים:

א. כעולה מהמסמכים שצורפו והראיות שבאו בפני בית המשפט, המדובר בשוטר המשרת כ – 20 שנה, מתוכם כ – 9 שנים ביס"מ כמפקד צוות, במסירות וללא דופי, כשהעבירה נשוא ענייננו חריגה לאופיו והתנהלותו. במהלך כל תקופת שירותו לא נפתח כנגדו ולו תיק אחד ולא נרשמה כנגדו ולו עבירה אחת של תקיפה כלשהיא, כנגד שוטרים או כנגד אזרחים. המדובר בשוטר מקצועי, לויאלי, ישר וחברותי, המהווה דוגמא אישית לשוטרים אחרים ואשר נבחר 6 פעמים לשוטר מצטיין. בעניין אחרון זה צורפו כאמור 10 תעודות הוקרה, הערכה והצטיינות המתייחסות לשנים 1998-2009.

ב. עיון בהכרעת הדין מלמד, כי מדובר באירוע שאירע בזירת תאונת דרכים ביום גשום, עת הוזעק המערער לטפל בה, כשהמתלונן עצמו, שמסתבר, כך על פי הכרעת הדין, כאדם אלים מילולית וחם מזג שלא היה חלק מאותה תאונה, תרם תרומה משלו לאירוע, עת לא נשמע להוראות המערער והתנהג כנגדו עובר לאירוע, בהתגרות, באופן פסול ופלילי. גם הנזק שנגרם למתלונן, אינו חמור לכשעצמו- שריטה באוזן והכל מבלי שתשתמע חלילה הקלת ראש במעשי המערער.

עיון בתסקיר שירות המבחן מלמד, כי אף השירות מתרשם שהמדובר באדם חברותי, בעל יכולת טובה ליצירת יחסים בינאישיים, אחראי, המשקיע מאמצים בעבודתו, שמגלה יציבות והצטיינות בה, מסור למשפחתו ולעבודתו ומגלה כוחות תפקודיים חיוביים בתחומי חייו השונים. אף שירות המבחן מדגיש כי להערכתו מהווה העבירה חריגה מאורח חייו, ואף הוא סבור שהרשעה עלולה לפגוע בהמשך העסקתו.

ד.חלוף הזמן מאז האירוע, למעלה מ – 6 שנים, שבהן לא הסתבך המערער בכל אירוע נוסף, כמו גם אי הסתבכותו מהלך כל השנים שלפניו, משמשות אף הן שיקול לזכותו, כשלכך מצטרפת העובדה כי בכל אותן שנים אלה "נענש" למעשה המערער דה פקטו, בעיכוב קידומו ובעינוי הדין שהיה חלק בלתי נפרד מן הסתם מההליך הפלילי שהתנהל כנגדו.

בהינתן כל האמור, שירות ארוך שנים ללא דופי, במסירות ובהצטיינות, העדר כל עבר פלילי או משמעתי אחר, והנזק הקונקרטי, המוחשי והממשי הצפוי למערער, כך על פי עדות מפקדתו של המערער, כתוצאה מהרשעתו, ובשקלול הרושם המתקבל, כי אין המדובר בנסיבות של אלימות לשמה, אלא בנסיבות אליהן נקלע המערער, לרבות בשל התנהלותו של המתלונן, בתוך סיטואציה תובענית בעיצומו של טיפול בת.ד. ביום גשום, מלמד, כי המדובר ככל הנראה בטעות בהפעלת שיקול דעתו, בבחינת מעידה חד פעמית, המצדיקה את המסקנה כי המדובר באירוע חריג ויוצא דופן, בו ניתן להימנע מהרשעה, מבלי לוותר על שיקולי הענישה האחרים.

נראה לי כי האינטרס הציבורי בטיפול באירוע נשוא הנדון, השיג את מטרתו בעצם הגשת כתב האישום, ניהול הליך פלילי כנגד המערער במשך שנים, ועצירת קידומו בפועל משך כל התקופה האמורה. אין צורך לומר כי פשיטא שיש להקפיד על כך שאכיפת החוק תיעשה אף על פי חוק, בדרך הולמת וודאי ללא אלימות, ואולם, בד בבד אין לשכוח את התפקיד הקשה, השוחק והמתסכל, לעיתים קרובות, של אנשי החוק, בייחוד כשמדובר בשוטר ותיק כל כך, שמעולם לא הסתבך, פלילית או משמעתית, ואשר תרומתו הרבה למשטרת ישראל ולציבור אינה שנויה במחלוקת. יש לזכור לדעתי עובדה זו ולזקוף אותה לזכותו ביום פקודה.