בלעדיות בסימני מסחר 791012-2 - ביה'ד הגדול

בתיק זה נכנסנו לשאלה עקרונית: הבעלות על "סמל מסחרי" (TRADE MARK).

נושא הדיון הוא השימוש בסמל המסחרי: "ברביסיו" לכובעי לבד. החברה בעלת הסמל היא חברה איטלקית "צ'רבו קפיליסיו בע"מ". חברה זו כרתה חוזה בלעדיות להפצת הכובע המיוצר על ידם עם המערערים. חוזה זה פג תוקפו ב-8.5.04. אלא שהחברה הנ"ל הודיעה לרשם סימני המסחר בישראל כי "אין לנו עוד, לא עתה ולא בעתיד, שום ענין לרשום את הסימן המסחרי האמור בשמנו במדינת ישראל. בנוסף על כך אנו מצהירים כי אין לנו התנגדות שחברת ברביסיו בע"מ הרשומה בישראל והמייצרת אצל האחים פרסטר, תרשום בשמה את הסימן המסחרי האמור לעיל".

כתוצאה מכך, החליט רשם סימני המסחר (המהוה בנושאים אלו ערכאה שיפוטית, ויש לו לכך גם סמכות הלכתית לפי הסכמת הסוחרים), כי "הבעלות על הסימן בישראל היא של המתנגדת" (המשיבה בנידוננו). עוד בטרם ניתנה פסיקת הרשם, קבע כבוד הראב"ד בביה"ד האיזורי בת"א, כי "הנתבעים, חברת פרסטר כובעים בע"מ בלבד, רשאית למכור כובעים בעלי מותג ברביסיו, ואסור לתובעים ברון כובעים ו/או כובעי פוקס למוכרם".

על כך הערעור.

ראשית עלינו להעיר, כי הנושא של "זכות יוצרים" או קנין רוחני התבאר באריכות בספרי הפוסקים, החל מן ההגבלות שהוטלו על מדפיסי ספרים שלא להדפיס ספרי קודש שהודפסו ע"י זולתם, במשך תקופה של 10 שנים או יותר, בכדי שלא לגרום הפסד למדפיסים הראשונים. לאחרונה עלה נושא זה בעיקר בתחום של העתקת קלטות ותוכנות מחשב. הדברים נדונו בהרחבה, בין היתר בכרכי "תחומין". העולה מן הדיון בנושא זה כי תקנת חכמים בדורות עברו ביחס למדפיסי ספרים, מתרחבת בימינו גם ביחס לכל קנין רוחני אחר.

מטעם זה, יש לראות את הויכוח על סימן המסחר "ברביסיו", כחלק מן השאלה הכללית של בעלות על קנין רוחני, אע"פ שנושא זה אינו דומה לחלוטין לנושאים האחרים. באותה מידה, יש לראות את נושא הפטנטים - פטנט מדעי או שווקי - כחלק מן הנושא הרחב של בעלות על קנין רוחני. הסמל "ברביסיו" נועד לציין איכות מיוחדת של הכובע או עיצוב מיוחד, שהם בגדר קנין רוחני, ולפי האמור גם זה בגדר קנין רוחני.

אין ויכוח שסימן זה הוא רכושה של החברה איטלקית, אלא שהחברה מרצונה ויתרה על הבלעדיות בשימוש בסימן הנ"ל בישראל, ואיפשרה למשיבים לרשום את הסימן על שמם. אין ויכוח כי המשיבים מנצלים את הסימן היוקרתי הזה לצורך יצור כובעים בארץ אחרת (הונגריה) באיכות דומה או פחותה. אין גם ויכוח שהחברה איטלקית ממשיכה לייצר כובעי ברביסיו באיכות המקובלת בחברה זו, ומוכרת את הכובעים בכל העולם. אין גם ויכוח שהמערערים קבלו מן החברה האיטלקית זיכיון בלעדי להפיץ את הכובעים המיוצרים על ידם בישראל (זכיון שפג תוקפו בחודש מאי 04).

אני מתקשה לקבל את עמדת ביה"ד האזורי הקובעת כי למשיבים בעלות בלעדית על המותג, והחברה באיטליה אינה יכולה למכור את כובעיה המיוצרים בשם זה, אלא באמצעותם. דומני, שהסדר הנכון הוא לומר שהחברה האיטלקית - אולי מתוך חוסר ענין בשוק הישראלי - ויתרה על הבלעדיות בשימוש במותג הנ"ל בישראל, ואיפשרה למשיבים לעשות סחורה בפרתם ובקנין הרוחני שלהם. בשום פנים, החברה לא נתנה במתנה את זכויותיה ביצור ובסימני המסחר שלה למשיבים. עובדה שהחברה ממשיכה לייצר כובעים באותו שם, ולמוכרם בכל העולם כולל בישראל. לא מקובל בעולם המסחר לתת מתנות חינם, והחברה לא היתה משתטית לתת את הכובע הזה למשיבים במתנה.

הדרך הנכונה היא, לקיים את שני הדברים גם יחד:

          א.              פסיקת רשם סימני המסחר, כי למשיבים זכות לייצר ולמכור כובעים בשם הנ"ל, גם שלא באמצעות החברה האיטלקית.

          ב.              החברה האיטלקית רשאית למכור את כובעיה בישראל באמצעות כל מי שתמצא לנכון. אם החוזה עם המערערים יחודש, אזי יהיו הם זכאים, ואם לאו, כל מי שהחברה תכרות עמו חוזה יוכל למכור את כובעי החברה הנושאים שם זה.

בכפוף לנושאים אלו, הייתי מקבל את הערעור, ומאמץ את פסיקת ביה"ד האזורי המאפשרת למשיבים למכור כובעים בשם ברביסיו המיוצרים על ידם, אבל אינני מקבל את חלקה השני של הפסיקה האוסר על המערערים למכור כובעי ברביסיו אורגינאליים שיוצרו ע"י החברה האיטלקית.

ניתן ביום י"ד טבת תשס"ה (24/01/05)

הרב שלמה דיכובסקי

עמיתי הגר"ש דיכובסקי שליט"א העיר תחילה על היסוד ההלכתי לפסוק בזכויות של קנין רוחני, סימני מסחר, פטנטים, מדגמים והוא תלה זאת בתקנת חכמים בדורות עברו.

נראה, כי בימינו אין צורך לבוא מכח תקנת חכמים שלא ברור כלל מתי הרחיבו אותה וכללו בה את כל הנ"ל. נראה פשוט יותר שהבסיס הוא מנהג הסוחרים בימינו שהוא נוהג בכל המדינות המתוקנות, להגן על זכויות יוצרים מכל הסוגים פטנטים, מדגמים, יצירות תכנה יצירות רוחניות כתובות ויצירות קוליות וכו'.

במקום שהדבר מעוגן בחוק מדינה יש לזה גם תוקף מצד דינא דמלכותא. במקום שהתקנה של המלכות היא נצרכת ביותר לתקנת התושבים ואלמלא התקנה היו עניני המסחר נפסדים וגם מצד תקנות חכמים ראוי היה לתקן תקנות כאלו, כתבו האחרונים שגם בארץ ישראל יש תוקף לדינא דמלכותא. גם מי שיחלוק בזה מ"מ ברור שזה מנהג סוחרים רווח ביותר.

מן הכלל אל הפרט. הסוחרים בישראל קבלו שהגוף המכריע בתחום המותגים הוא רשם סימני המסחר, ודינו כמו בי"ד של אומנים, והרואים בזה דינא דמלכותא הרי כך הם סדרי דין של המלכות.

המותג או הסימן המסחרי אין לו תלות כלל במושג זכויות הפצה או נציגות מסחרית. ברגע שחברה או יחיד קבלו את הבעלות על סימן מסחרי או מותג במדינת ישראל, כי אז אין לשום גוף זכות לשווק מוצר דומה תחת אותו סימן או מותג. אין זה משנה אם הגוף המתחרה הוא ה"הורה והמוליד" של אותו מותג.